ולא נשאר עוד דבר.

שקט מסביב. דממה מעיקה ששוברת את מה שנשאר מהלב השבור גם ככה.

מבטים אחרונים לכיוון המקום בו היה הכי טוב והכי נעים.

מזוודת רגשות ארוזה בחופזה מונחת לידי וכאילו אין כוחות להרים וללכת.

ובתוך כל הריק הזה יש הבזק של משהו, לא חיוך, לא אור, משהו לא ברור ולא ידוע.

המזוודה הכבדה מושכת ואני מדדה בחשיכה לכיוון המקום בו חשבתי שראיתי את הדבר.

לא ברור לי מה הוא.

והאם זה בכלל הדמיון הזה שלי, זה שגרם לי להאמין שיש תקווה?

זה שגרם לי לקוות שמשהו באמת טוב יכול לקרות?

וההיסטוריה של כך וכך שנותיי רצה במהירות שיא, לא עוצרת לרגע.

וההיסטוריה הופכת להיסטריה ומכל בליל הדברים והשטויות והכעסים ומה שנראה היה כצחוק מפלים זולגים מעיניים שרק רוצות לראות משהו.

מחפשת את הסנה הבוער שיתן כיוון. ואין.

פשוט אין.

כי לא נשאר עוד דבר.