גם כקוראת עיתונים סקפטית, לא יכולתי להישאר הבוקר אדישה לסיפור שהופיע ב- NRG  מעריב והגיע אליי כקישור בפייסבוק: דבורה אפק, חירשת שעובדת כבר 25 שנים כמנהלת חשבונות במועצה המקומית קרני שומרון, סובלת מיחס מתעמר מצד מעבידיה במטרה לסלקה מעבודתה, לפי המשתמע אך ורק בשל חירשותה.

הנה הסיפור:

רצו להיפטר מהעובדת החירשת - ובנו מחיצה 

25 שנה עבדה דבורה אפק כמנהלת חשבונות במועצת קרני שומרון. לטענתה, לפני שלוש שנים החלו להתעמר בה כדי שתפרוש מתפקידה 

רותי סיני | 8/11/2011 7:49

תגיות: חירשת-אילמת,קרני שומרון,זכויות עובדים

אדם המנהל שיחה עם דבורה אפק יתקשה להאמין שהיא חירשת-אילמת מלידה. ספקים שעבדו מולה שנים לא ידעו שהיא חירשת, עד שביקשו לדבר איתה בטלפון. כה מוצלחת הייתה ההתמודדות שלה עם מוגבלותה, שהיא התקדמה למעמד של מנהלת חשבונות ראשית במקום עבודתה, המועצה המקומית קרני שומרון, ושימשה במשך שש שנים כיו"ר ועד העובדים. במהלך 25 שנות העסקתה שם קטפה כמעט כל אות ופרס אפשרי על איכות עבודתה. 

ב-2008 הכל השתנה. בעקבות סכסוך בינה לבין עובדת שלה, שעמה חלקה משרד, נבנתה מחיצה בגובה 1.7 מטר מול שולחנה של אפק. המחיצה ניתקה אותה מהעולם משום שלא יכלה לראות אנשים, לא הצליחה לקרוא את שפתיהם ו"לשמוע" אותם. העובדת השנייה, לעומת זאת, נותרה לשבת מול הכניסה עם שדה ראייה נרחב. 

גם היום, שלוש שנים אחרי האירוע, אפק נסערת כשהיא מדברת על כך. היא מספרת שחשה עלבון, כעס, בגידה וחרדה. אדם שומע יתקשה להבין את תחושות הניתוק, הבלבול, אובדן החושים. "כל החיים שלי הייתי דבורה, בן אדם. החירשות הייתה נספח. מאז הפכו את זה לעניין מרכזי ואני נורא כועסת", היא אומרת. 

אפק ניסתה להסביר לגזבר המועצה, הממונה עליה, את משמעות המחיצה, בלא הצלחה. הוא טען שהיא עושה טעויות ועליה ללכת הביתה. אפק סירבה.

החלו "לחפש" אותה 

אפק, אם לארבעה, כבר ידעה אסונות: בתה הבכורה נדרסה למוות על ידי נהג שיכור. אפק מודה שבמצב שאליו נקלעה בעבודתה היא עשתה טעויות, אבל לא יותר מעובדים אחרים ולא כאלה שגרמו נזק. לדברי עורך דינה עופר דקל, העובדת שלה והגזבר החלו "לחפש" אותה, לתעד כל טעות, להעיר על כל דבר שעשתה. כעבור כשנה הועברה אפק לחדר אחר ומשם למשרד הממוקם מחוץ למחלקה שבה עבדה. 

אבל היא הייתה נחושה לשקם את עצמה. קשר ההצלה האיתן ביותר שלה היה הדואר האלקטרוני שאיפשר לה לתקשר עם המחלקה, אבל הגזבר התלונן שהיא מציפה אותה בדואר וביקש שתפסיק. כשהציעו לה לגשת לחדרו ולדפוק על הדלת במקום לשלוח לו דואר, נאלצה להסביר שהיא אינה יכולה לשמוע את תשובתו מבעד לדלת הסגורה.

ואז נחתה עליה מכה כואבת מכל קודמותיה: מכתב מראש המועצה הרצל בן ארי, המודיע שעליה לפרוש משום שהגיעה לגיל 62. אפק התקוממה. היא תכננה לעבוד עד גיל 67, בהתאם לחוק המאפשר לגברים ונשים לעבוד עד גיל זה. על סמך זאת נטלה הלוואות אחרי שבעלה, נכה צה"ל, נקלע לחולי ולקשיים כלכליים.

עורך דינה הודיע למועצה כי לחייב אותה לפרוש הוא למעשה פיטורים המנוגדים לחוק, ואפק החליטה להילחם. היא פנתה לנציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, וזו ביקשה מבן ארי לא לפטר אותה. כך ביקש גם המטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות. "ההתנהלות שלכם נראית בלתי סבירה ובלתי מובנת", כתב לבן ארי בני פפרמן, מנהל המטה. 

"אני עומדת על זכותי לעשות טעויות"

בן ארי לא התרשם. אחרי שערך לאפק שימוע, כתב לה: "על מנת לנסות להחזירך לתפקוד תקין, ללא טעויות, מונה רואה חשבון מלווה. אולם גם לאחר זאת תפקודך לא שב להיות כשהיה". 

אפק זועמת. למועצה היה רואה חשבון מאז שהוקמה ב-1991, היא אומרת. ב-2005 הוחלט לוותר על שירותיו, אבל הוא הוחזר כעבור שנתיים, בין השאר לבקשתה, בעקבות התקנת תוכנת מחשב ניסויית בגזברות. הדבר היה שנה לפני שקיבלה אות הצטיינות נוסף על תפקודה ושנה לפני שהחלו הצרות שלה. 

אני עומדת על זכותי לעשות טעויות, כמו כל אדם",  אומרת אפק. "תמיד נלחמתי שלא יהפכו אותי לקורבן, אבל מה שמנסים לעשות לי הוא לא מוסרי. אומרים 'אל תשים מכשול בפני עיוור'. שמו בפניי מכשול ורוצים לפטר אותי כי נפלתי". אתמול הצטרף למאבקה שר התמ"ת שלום שמחון, והוא פנה לשר הפנים אלי ישי, הממונה על המועצות המקומיות. 

בן ארי מסר בתגובה כי המועצה מנועה מלהגיב הואיל ועניינה של אפק נמצא בהליכים משפטיים. "מן הנתונים שהועברו למועצה עולה כי מדובר בהצגת חצאי אמיתות ועובדות מסולפות. המועצה פועלת בעניינה של אפק בהתאם להוראות החוק", אמר.

למי שירצה להגיב דרך הכתבה או לשתף דרך הפייסבוק (אנא, תודתי מראש!), הנה הקישור:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/303/863.html#.TrjgALwlRoQ.facebook

*** 

ואני מנסה למצוא את המילים לכך, ומתקשה מאוד למצוא אותן, הן נתקעות לי בגרון ובראש.

אני אוכל לנסות להגיד, במאמץ נורא ובכאב גדול:

דבורה אפק היקרה,

אני מכירה קטע מן הסרט הזה על בשרי באופן אישי, עברתי את זה לפני כמה שנים. גם בי התעמרו על טעות, צעקו והשפילו אותי לעין כול, גרמו לי לבכות – מה שלא העזו לעשות לאיש מן העובדים. עשו לי את זה רק כי אני כבדת שמיעה וכבדת ראייה. זו הייתה רק מסכת אחת בתוך כמה וכמה מסכתות עגומות שעברתי באותו מקום העבודה  - רק בשל היותי "שונה", "אחרת", "חריגה".

לטעות זה אנושי, כולנו טועים, אך לטעות שלי התייחסו כאילו זו תהרוס את החברה. לא נתנו לי את האפשרות להיות שותפה לתיקון הטעות. יתר על כן, נישלו אותי מתפקידים, נתנו לי תפקידים אחרים במחלקה, נחותים יותר. איש לא קם להגנתי, איש לא חשב שאפשר אחרת.

איך החזקתי מעמד עוד כמה שנים עד ההחלטה לעזוב, אינני יודעת. אני רק יכולה להבין אותך, כמה קשה לבוא למקום עבודה כזה, בוקר בוקר, יום יום, לדעת שאינך רצויה על ידי גורמים עוינים שונים, גורמים שטרם השכילו ללמוד כי אדם עם מוגבלויות יכול להיות אדם עם יכולות וסגולות. אני יכולה רק לחזק את ידייך ולקוות כי בתוך ים הרוע הזה יש גם ידיים מחבקות, שנותנות לך את הכוח להילחם על מקומך התעסוקתי.

כי מה שאת עוברת הוא מקומם ביותר! התנהגותם של כל אלו אשר ביקשו להתעלל בך היא של אנשים קטנים המסרבים להבין שאנשים עם מוגבלויות יכולים להיות גדולים. אין די בטכנולוגיות בלבד כמו דואר אלקטרוני, פקסים ומסרונים, צריך גם את הלב החם שמאחוריהן, אשר בו כנראה כמה אנשים במקום עבודתך לא ניחנו, ואף אינם בושים ונכלמים על כך, ככל הנראה.

צאי לדרך, אני ועוד רבים – תומכים בך בלבנו!

**

"חירשת-אילמת", כך נכתב בכתבה ואני מבקשת בהזדמנות הזו לומר:

זמנה של הטרמינולוגיה הזו צריך לחלוף זה מכבר מן העולם! רובם הגדול של החירשים אינם אילמים.

בעידן שלפני מאה שנים, הטכנולוגיה הייתה דלה מאוד, המודעות לחינוך ושיקום של אלו שירדה שמיעתם הייתה דלה, הידע המקצועי לא היה נפוץ. רבים מן החירשים הופנו בשל כך אל שפת הסימנים כשפה עיקרית במקום אל השפה הדבורה. חירשים רבים חיו בלא יכולת לשמוע את דיבורם שלהם, מה שגרם להם להפיק צלילים צורמים ומשובשים או לא להפיק כל קול ולדבר אך ורק באמצעות גופם. במקורו של הדבר, לא הייתה להם לרוב כל בעיה באיברי הדיבור אשר יכלה להגדירם כ"אילמים", מדובר בהגדרה סביבתית בלבד.

היום הדברים השתנו, חירשים רבים יודעים ויכולים לדבר בשפה דבורה, גם אם שפתם העיקרית או הנוספת היא שפת הסימנים, גם אם דיבורם קשה להבנה. רבים מהם לומדים מקצועות מגוונים, לא תפירה וסנדלרות בלבד כפי שהיה הדבר בעידנים העתיקים ההם ואף מגיעים להשכלה אקדמית גבוהה תוך שהם מצליחים בלימודיהם ובעבודותיהם, הודות לעזרה שניתן להעניק להם היום, הודות למודעות ההולכת ומתקדמת בצעדים אטיים אך בטוחים.

דבורה אפק עשתה את זה, 25 שנים במקצוע ובמקום עבודה אינן הולכות ברגל. אני מבקשת לזעוק את זעקתה כמי שיכולה להבין אותה. יש מקום לזעקה רחבה נגד היחס המפלה הזה, יחס שלא צריך להיות לו שום מקום תעסוקה, שאין לו כל אח ורֵע לרוע. לא נשוב לימי "חירש, שוטה וקטן", לא נסכים לחזור אחורה לעידנים חשוכים אחרים.

הצטרפו אליי!

נ.ב.הערתי תשומת לב העיתון למונח "חירש-אילם" במסגרת תגובה. לא פרסמו את תגובתי נכון למועד זה, 09/11/11 בשעה 10:30. לא טרחו גם לתקן. מעניין...........