שביתה היא אמצעי שבמהותו נועד שייעשה בו שימוש אך ורק בתור מפלט סופי, כאשר לא ניתן להגיע לגשר בסכסוך עבודה בין המעסיק לבין העובד. עיקרון זה נכון על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשביתה אשר משתקת את המשק כולו וגורמת לפגיעה של מיליוני שקלים למדינה. לא רק המשק נפגע, אלא חייהם של האזרחים יוצאים מהשגרה, היות שבמסגרת השביתה, אמצעי התחבורה מושבתים, בתי החולים עובדים במתכונת מצומצמת, וכך גם האוניברסיטאות ומוסדות אחרים. לכן יש לראות בשביתה כפתרון אחרון לאחר שכל שאר האמצעים מוצו.
בדרך כלל ההסתדרות אינה ששה להשבית את המשק, אלא אם כן מדובר בסיבה מוצדקת, גם כאשר היא נתקלת במבוי סתום מול האוצר. בשביתה הנוכחית מדובר בשביתה מוצדקת, נכונה ואפילו ערכית.
יושב ראש ההסתדרות, עופר עיני הכריז שהשביתה מחר תתקיים בשל סלע המחלוקת סביב תנאי תעסוקתם של עובדי הקבלן. בכך ניתן לומר כי ההסתדרות למעשה שבה לאחר שנים רבות של התרחקות, ליסודות ערכיה ועקרונותיה הבסיסיים, אשר במהותם נוגעים לחברת עובדים שוויונית המבוססת על קואופרציה. כפי שנאמר, "ההסתדרות הכללית מאגדת את כל העובדים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל" (מתוך החלטות ועידת היסוד של ההסתדרות).
אולם, חרף האמירות הללו, במשך שלושים השנים האחרונות אנו עדים לתופעה הסותרת את ערכיה הבסיסיים של הסתדרות העובדים, בהיותה מושתתת על ניצול עבודת הזולת, תופעת עובדי הקבלן. תופעה זו הולכת וגדלה בשנים האחרונות וכיום מספרם של עובדי הקבלן תפח לממדים מפלצתיים ועומד על בין 250,000 ל-300,000 עובדים.
האנשים הבלתי נראים
הם מנקים לנו את חדרי המדרגות, הם בודקים את התיקים שלנו בכניסה לקניון, אנו נתקלים בהם מידי יום ביומו, אנו רואים אותם אבל לא מתבוננים בהם באמת. שיטת עובדי הקבלן הומצאה לתכלית אחת בלבד, הכנסת עובד לפרק זמן מוגבל כדי להחליף עובד קבוע. אולם כיום בפועל מועסקים כעובדי קבלן נשים וגברים לא כעובדים זמניים, אלא כעובדים קבועים לכל דבר ועניין במשך שנים ארוכות ללא קבלת הזכויות של עובדים קבועים. השיטה בה נוקטים הקבלנים היא פיטורים של העובד כל תשעה חודשים, והעסקתו מחדש לאחר מספר חודשים. כך נוצר מצב שעובד יכול לעבוד במקום עבודתו 5, 10 או 20 שנים, ללא קביעות וללא ביטחון תעסוקתי. תחת השיטה הקבלנית עבדי הקבלן נתונים לניצול ועושק, ואינם זוכים לקבל את הזכויות הסוציאליות המינימאליות המגיעות להם על פי חוק. רוב עובדי הקבלן אינם זוכים לפנסיה, תוספת ותק או ימי הבראה. על מנת לשמר את יחסי הניצול, עובדי הקבלן נתונים תחת משטר יומיומי של הפחדה ואיומים, תוך שימוש שרירותי בכוח כלפיהם. לאורך השנים היו ניסיונות לחוקק חוקי מגן שונים כדי להגן על עבדי הקבלן אל מול מציאות הניצול, אולם בפועל השיטה נמשכת. נשמע נורא? בתוך כל זה עלינו לזכור כי מעסיקה הגדולה ביותר של עובדי קבלן כיום היא ממשלת ישראל על מוסדותיה השונים. את הכנסת עצמה מנקים, כפי שהתריעה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' פעמים רבות, עובדי קבלן.
תופס גל ייתכן שעיני רוכב כעת על הגל של המחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון, אך אם אכן זהו המקרה הרי שזוהי רכיבה מוצדקת מאין כמותה. סוגיית עובדי הקבלן היא סוגיה שנכון היה לטפל בה, לגדוע אותה ולעקור אותה מן השורש כבר לפני שנים. אך עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. האם עיני ילך עם המאבק הזה עד הסוף, רק ימים יגידו. סביר להניח שהאוצר לא יתפשר על מעבר מוחלט להעסקה ישירה, כפי שעיני דורש. אולם כן ניתן לצמצם את התופעה של עובדי הקבלן, להבטיח את זכויותיהם המינימאליות, ולהפסיק את העושק והניצול שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם. השביתה הזאת היא מוצדקת כי יש דברים ששווה לספוג עליהם הפסד גם אם מדובר במיליונים. המרקם החברתי שלנו, הדקיק ממילא, הוא אחד מהם. |