0
אני כותבת ספר. מי לא? אנשים שאוהבים לכתוב תמיד רואים את עצמם בדרך אל הספר כמו שאנשים שמציירים תמיד רואים את עצמם בדרך לתערוכה. אפילו אם הם כותבים למגירה יש להם חלום שיום אחד הם יממשו את התשוקה הזו ויכתבו ספר ואחר כך הם גם יפרסמו אותו והוא גם יצליח בגדול. כמה תסריטים כאלה כבר הרצתם בראש שלכם? אחר כך בא קול "ההגיון" שמונחה על ידי קול הפחד ואומר לכם שאתם חולמים בהקיץ. להבדיל מאיתנו שבינתיים רק חולמים ונמצאים בשלבים השונים של החלום, אלה שפרסמו כבר דילגו יום אחד על ההיגיון והפחד ומימשו את החלום שלהם. התוצאה עצמה הספר הוא משמעותי רק בחלקו, קיבל ביקורות טובות או לא, הצליח או לא. המימוש הפנימי, הביטוי של התשוקה והמחוייבות ללכת עם זה עד הסוף, זה הדבר האמיתי. הצהרת האהבה שכמו כל הצהרה רומנטית צריכה אחר כך לממש את עצמה דרך עבודה קשה, זה כל הענין. כישרון זה לא מספיק, אפילו חלון הזדמנויות זה לא מספיק, אפילו ספינים ויחסי ציבור... תשאלו כל הצלחה. אז אני עובדת קשה, כותבת, עורכת, קוראת ושוב עורכת. לפעמים כשאני בתוך העשייה והעולם בחוץ קורא לי עם משימותיו הרבות אני מרגישה שהייתי רוצה להיות על אי בודד, או אולי לעצור את העולם לכמה זמן עד שאסיים לארגן את המחשבות שלי ולשים כל דבר במקום אבל הכתיבה כמו החיים זה משהו חי שמחפש את המקום שלו ברצף של כל הדברים האחרים. מה לעשות עם הפער הזה שבין הרצוי למצוי? אני כבר החלטתי שהספר שלי יהיה מדהים, שאף עורך לא יוכל לעמוד בפניו ושהוא יהיה הצלחה עצומה כשהוא יצא לאור. הלכתי לבדוק במועדון ההצלחות וגיליתי שמיכאיל בולגקוב למשל, כתב את ספרו "מסטר ומרגריטה", ספר שאני מאוד אוהבת, במשך 12 שנים! גלדוול בספרו על מצליחנים אומר שאין הצלחה בלי עשרת אלפים שעות של השקעה, אז תעשו חשבון. לפי הערכתי יש לי לפחות עוד שנה של עבודה כדי להתקבל למועדון המצליחנים בקטגוריית הזמן. אחר כך אני אצטרך לדאוג לכל היתר חחח יום טוב ושמח לכולם |