כשהחלטתי שאתגרש וסיבותי עימי ,הגיעו משלחות של נשים מטעם הקהילה החרדית מכל צבעי הקשת.חלקן גם ,לא היו חברותי מעולם.

לכולן היו סיפורי זוועה על נשים אחרות שנישארות נשואות למרות ואף על פי.

האחת שמה שרה סיפרה לי על אישה ממכרותיה ,שבעלה כלל לא נותן לה..וכמה היא סובלת.

השניה ,היא רוזה,סיפרה עד כמה בעלי נפלא יחסית לצרות שבעלה עושה לה.כמו כן ,סיפרה על אחותה שהתגרשה וכמה היא לא מסוגלת יותר מאז למחול לה על צעדה.

באה השכנה הרוסיה,זקנה ומנוסה ושאלה אותי שאלה:

-בעלך מביא לך כסף לאוכל?

עניתי לה: כן.

-בעלך מגיע הביתה ולא שותה או מהמר.

אמרתי לה :כן.

-בעלך עושה לך זה? והראתה תנועה מגונה.

-וואלה ,אמרתי לה :כן.

בתמיהה הביטה אלי:אז הכל בסדר!למה את רוצה להתגרש?

אישה אישה וסיפורה.ואני יודעת את המסתתר בחייה האישיים.ואני בוחנת כיצד הן משכנעות את עצמן דרכי- למה עליהן להשאר בצל קורת ביתו של הבעל השולט בכוח חוקי החברה לא תמיד במוח...

אך אני התבייתתי על המטרה.הקשבתי,הנהנתי,ריחמתי[עליהן]ובסוף הדלת חרישית אחרי לכתן סגרתי.ההחלטה היתה סופית וצודקת לחלוטין.אף אחד לא יכל לשנות אותה.ידעתי שהדברים שאני עומדת עליהם אין להם יותר פתרון מלבד סיום הקשר.

אף אישה לא דיברה אתי על אהבה,אף אחת לא דיברה על כבוד,חמלה ועוד.כולן דיברו על התועלת הכלכלית שאפיק מהישארותי כמותן במצבן.

ואני בתוך תוכי קראתי להן "זונות עם טבעת"...

ולא רציתי להיות שם כלל...