בדצמבר 2006 הייתי מפיקה מאוד עסוקה. הפקתי תוכניות לערוץ 9. עבדתי מתוך אולפני ג.ג. בת"א. חיים סבירים מאוד של רווקה בת 30+ שמרוויחה לא רע בכלל. לרוב אהבתי את מה שעשיתי ואת האנשים שעבדו איתי. הכל היה ברור, מתוזמן היטב ופרודוקטיווי. האפשות לעבוד יותר מ-24 שעות ברצף ואז להשאר בבית ליממה שלמה ללא תזוזה מיותרת מול הטלויזיה עם כערה של סלט ענקית - היה החלום האמתי שלי מאז גיל 17 שהתגשם ולא היה אמור להגמר כל כך מהר. אבל זה כן השתנה.

בספטמבר 2006 הודיע לי הגרוש שלי שחי הארצות הברית על הולדת ילדו השלישי. היינו חברים טובים וכמובן שמחתי בשבילו - ידעתי כמה חשוב לו להיות אבא.הבעיה שאישתו השניה לא הייתה מציאה גדולה.לא יפה, לא חכמה - ומה שהכי גרוע - לא אמא טובה.

כבר חצי שנה הייתי מדברת בטלפון עם הבנות של הגרוש שלי. הגדולה הייתה אז בת 7 , הקטנה בת 4. היו להם המון צרות עם האמא. היא הייתה צועקת עליהן  וקוראת להם שמות, גם מרביצה (אבל את זה לא ידעתי אז). ממש לא נעים. הגרוש שלי עבד ולמד כל הזמן. הבנות התמודדו עם אמא שלהן לבדן. מאז שנכנסה האשה להריונה השלישי, הצרות של הילדות גדלו יחד עם בטנה.

לאט לאט הגענו אני והבנות למסקנה שכדאי לי להגיע לארצות הברית לפחות לתקופה קצרה. להוריד את הנטל מהאמא שלהן התשושה, לבלות עם הבנות המקסימות ולראות מה היא ארצות הברית.

לעולם לא התלהבתי מהמדינה הזאת. לא חלמתי על הוליווד. דבר שנוצץ ומלוקק לעולם לא משך אותי. הייתה לי הרגשה שהאהבה שלי לסרטים אמריקאים ישנים תלושה מהמציאות. מי חשב שמצרוני החופשי אעזוב את מדינה שלי ואלך לחיות במקום אחר? פטריוטית שכמוני!

אחרי שנולד איוון הקטן, הבנתי שצריך לתכנן איזו חופשונת ולהגיע. הבנות התחננו. הגרוש שלי היה תשוש מלעבוד, ללמוד ולהלחם עם השדים של אישתו סביב השעון.... החלטה התקבלה.

תכננתי על מי להפיל את הפרוייקטים שלי ל-3 חודשים ומייד אחרי שסיימתי את הצילומים של תוכנית השנה לערוץ 9 בדצמבר 26, 2006לקחתי טיסת אל על ישירה ללוס אנגלס.לעזאזל עוד 200$, העיקר אל על. בדצמבר 2006 עם שתי מזוודות שלא יכולתי להזיז, נחתתי בווסט הוליווד.

ומאז לא עזבתי.

עוד מעט חמש שנים שלא ראיתי את ישראל, את המשפחה שלי, חברים  וקולגות לעבודה..... אני מתגעגעת בהסטריה. לשפה, לבלגן, לרח שאין דומה לו ושכיף להריח אותו מהרגע שאתה יורד מהמטוס בבן גוריון. הלוואי ויכולתי לחזור לפחות לשניה קצוצה. אבל החיים שלי התנהלו אחרת. הפכתי ממפיקת בידור ישראלית, רווקה עצמאית וקרייריסטית מדופלמת לאמא במשרה מלאה ל-3 תינוקות שאין כמוהם בעולם כולו.

אחרי שגידלתי, טיפחתי, טיפלתי בכל התראומות  שלהם נתתי להם תיקוה לחיים ורודים יותר, ביום אחד שחור (שבמקרה היה יום הולדת שלי) איבדתי שניים מהם והייתי חייבת לשרוד בעצמי ולהיות העמוד התומך היחיד לאבא שלהם, לאחותם הגדולה שהייתה אז בת 10 , ולסבתא שכמעט נעלמה בתוך בועה של עצב.....

למדתי חוקים, שפה, הכרתי אנשים. המציאות האמריקאית הרבה יותר מכוערת מזו שהייתי מוכנה לה. הרבה יותר אכזרית ממה שהאמריקאים עצמם מוכנים להודות אפילו אם נתקלים בה.

הזקנתי והחכמתי ב-5 שנים הללו ב-300 שנה לפחות. ועכשיו הגעתי למסקנה שאני מוכנה לחלק את החוויה הנוראית והמקסימה הזאת לכל מי שיהיה מוכן לספוג ולהפנים.

והינה אני בא.....חמש שנים אחרי......