לוני יקרה, את נוגעת בעצמותי חסרות הסידן.

המון כח/ותשישות את משדרות מתוך המילים שלך

בשירה נפלאה ♥

שְׁלֹשָׁה הִרְהוּרִים קְטוּעִים, חֲתוּכִים גַּס < החיתוך הגס עשה לי אסוציאציה לסלט פשוט :)

ולמה פשוט? בגלל שהחוט המקשר בין שלושת הבתים הוא הרצון לפשטות, למאוויים טריוויאליים, אפילו במחיר הבנאליות.

 

הנחות יסוד הן הנחות הגיוניות, אקסיומות שאינן זקוקות להוכחות.

קלישאות שוקלות מעט ובהומור סרקסטי הן מחמיאות לגוף אישה, אך בעיקר ישנה הקלה שמותר  לחשוב פשוט ובנאלי.

 

גבהים ומרחקים קשים להשגה ועל אותו משקל, כך גם האושר.

רַק מָה שֶׁמְּכִילוֹת כַּפּוֹת -הַיָּדַיִם < לטעמי במשפט הזה טמון הרעיון, כי המסקנה הנובעת ממנו היא ענווה והסתפקות במועט. לסיום נפלא זה מתחברת מאד השורה שמעליו: גַּם אַהֲבָה פִּרְחוֹנִית כְּשֶׁלָּנוּ נוֹלְדָה לִהְיוֹת בַּת מָוֶת.

 

 

 

שיר יפה ועם חומר למחשבה ואיזה כיף לי לקרוא אותך שוב.

חיבוק

 

 

 

 

  

 

איזה עונג חושי והגותי לוני, אחרי כל כך הרבה זמן של העדרות.
אֲנִי לוֹגֶמֶת הַנָּחוֹת-יְסוֹד מֵהַיָּמִים
שֶׁעוֹד הֵנַחְתִּי אֲנָחוֹת בְּרֶצֶף הֶגְיוֹנִי-אוּנִיבֶרְסָלִי.
לוני, כמה עומק יש ברצף מילולי זה בו את מניחה אנחות ברצף הגיוני. אוניברסלי? מה להגיון ולאוניברסלי? לא הרבה.
הַנִּסְפָח מְדַבֵּר עַל הִסְתַּפְּקוּת בְּסֻלָּם כַּמּוּתִי:
"רַק מָה שֶׁמְּכִילוֹת כַּפּוֹת -הַיָּדַיִם".
אם כל האהבות הן בנות מות, הסלם הכמותי שלך מוגדר ובעל גבולות ברורים, תכולת כפות הידיים. אבל לוני, זו לא בדיוק הכמות שמתאוות לה העיניים או המאוויים. אז מה, להצטנע, להסתפק במועט ואז האהבות תחיינה? כמה חידתי הוא המשפט המסכם את ההרהורים שלך..

ראשית תודה על הזכות לתת השראה. לפרסום - לא לכתיבה, שכן הקטעים שלך נכתבו במאי.

שנית מודה שגם אם אפשר למצוא קשר - בין קטעי שיריך לשירי, הרי שאינו "מובהק". אני יכול לזהות במקצת תחושה שגם אצלך ההתרחשות סגורה, הקיום מצטמצם, בין קירות חדר - כך בחלק הראשון ואף בשני (חדר האמבט). וגם משהו מן ההוויה הפקידותית בשפת המטפורות בחלק השלישי - שבו חל "צמצום" (של אהבה?) לסעיף ונספח...של הוויה "זעירה", העוסקת בחישובי כמויות על חשבון איכויות (סעיפים ונספחים מצויים דווקא בשיר אחר שלי, הוא "זכרונותיו של רחוב טימן 1986"). אלא שאצלך אין מדובר באמת בנספח וסעיף בירוקרטיים המהווים מכשלה בראיית השלם, כפי שמאפיינים את עבודת הפקיד...

ויתר על כן שם המחזור מוביל למסקנות בדבר פתיחות ורוחב - "המרחקים הגבוהים האלה", אלא אם גם אצלך המרחק והגובה הם אירוניים, הולכים מצטמצמים לכלל דלת אמות של חדר אחד וקופסת מחשב אחת, כמעין בית סוהר! 

ושלישית, שפתו של המחזור מיוחדת ומצוינת - כשפתך השירית בכלל.

אבל רביעית - אני עדיין תוהה בינות החלקים ומחפש מבעד לשברים את השלם.

וכבר שנו רבנן: "המחפש את השלם ואינו מוצא את חלקיו סופו שמוצא אותו במוחו הקודח". נו, טוב זו המצאה שלי.  

ובכל זאת את  הסיפא "גַּם אַהֲבָה פִּרְחוֹנִית כְּשֶׁלָּנוּ נוֹלְדָה לִהְיוֹת בַּת מָוֶת", כמשפט מפתח להבנת הכל, ולכך שדין האהבה - סוף (נזכרתי בשירך "אחרי שהכל יגמר"), אני מחבר עם המשפט בחלק הראשון "עוֹד הֵנַחְתִּי אֲנָחוֹת בְּרֶצֶף הֶגְיוֹנִי-אוּנִיבֶרְסָלִי" כשהאנחות היו מן הסוג הנכון, ההגיוני, של עונג האהבה (האוניברסלית) ובכך שבחדר הפרטים (לפי הניקוד יש סמיכות! ובכל זאת אפרק) לא נדונו, לא טופלו ולא "נחתכו דק" לסעיפים (ראי חלק אחרון). לכאורה מאי הוא חודש האהבה, אביבי, פרחוני,  והירח מלא! אך דומה שכל זה כבר חלף והאנחה הארוטית כבר התחלפה ב"הנחות יסוד" ובהתרפקות של הדוברת על העבר ה"הגיוני".  

החלק השני כמו ממשיך את הרעיון – מנתרפקות על אוירת מאי הרכה, המכושפת, הירח המלא - להתרפקות פיסית באמבט לבנדר. הרעיון ש"קלישאות שוקלות פחות" נהדר, עבורי - משמעות המשפט שחשיבותן וערכן נמוך. מחד יש בכך משום מתן קלילות, אבל לגדוש בהם את הגוף משמעו לעשותן גם לא נעימות, כמו "האבסת" האהובה במילות פרידה בנאליות (זה לא את, זה אני, וכו) והשרייתן באמבט לבנדר כמו באה להקל על מכאובי הנשמה והגוף שאיבדו את האהוב, לעשות את הגוף כמרחף עד שהוא "בּוֹלֵעַ גַּם גְּבָהִים וְגַם מֶרְחַקִּים", ואולי מסייע להכניס לפרופורציות.

הלבנדר מוצא ביטוי עקיף בחלק השלישי - באַהֲבָה פִּרְחוֹנִית.  

ואם האהבה נוֹלְדָה לִהְיוֹת בַּת מָוֶת - הרי לך עוד קלישאה יפה. אך אין זו קלישאה כלל לרמוז על הנכונות להסתפק ב"אהבה כמותית", לא איכותית, אולי באהבה פיסית ("רַק מָה שֶׁמְּכִילוֹת כַּפּוֹת -הַיָּדַיִם"). והדיון בה - בסעיפיה ונספחיה חוזר אל החדר המלא פרטים, ושלא דנים בפרטיו ובכל זאת הדוברת מבקשת הפעם לדון בפרט אחד, סעיף אחד, על סוף האהבה:

בְּסוֹף אוֹתוֹ הַבֹּקֶר בִּקַּשְׁתִּי לִי סְעִיף:

"גַּם אַהֲבָה פִּרְחוֹנִית כְּשֶׁלָּנוּ נוֹלְדָה לִהְיוֹת בַּת מָוֶת"

וכעת אשוב לפתגם של חז"ל (חכמנו זיבל לחינם): קדחתי ממוחי הקודח ולא אבוש.  

.

"רַק מָה שֶׁמְּכִילוֹת כַּפּוֹת -הַיָּדַיִם".

אוי אוי אוי, החזרת אותי בקפיצה נחשונית לימי הנעורים ולחבר הראשון, האמריקאי, שניחם עצמו מול ניצני שדי באמירה:

More than a handful is a waste

אבל לפני כן עוד התכווצ'צ' לי הלב מול האהבה הפרחונית שהיא בת-מוות.

לוני, הקול השירי שלך חסר לי.

דפנה.