365 ימים להתגעגע

שנה, שנה תמימה, חלפה לה. 365 ימים בלעדייך.. עת סיימנו לחוג את חג הסוכות.

והחגים, היו אלה הימים הכי קשים להיות בלעדייך, החסר היה מורגש ומועצם.

הכסא בלב היה ריק. 365 ימים להתגעגע.

השבוע עסקנו כולנו בספירה, מנינו 1941 ימים בהם ישב גלעד שליט בשבי.

ישבתי לי ביום שלישי בדירתי הנעימה בתל אביב, המרוהטת אחד לאחד עם ריהוט הסלון אשר היה בביתנו במימון 3.

והדבר היחיד שרציתי לעשות בתוך כל ההתרגשות, הקתרזיס, רגשות האהבה שהציפו אותי, היה  להתקשר אלייך.. לחלוק, ולשתף אותך ברגשותיי , ולספר לך שגלעד שליט חזר הביתה...

ביום שכזה, כל אחד חושב על אשר הוא בורך בחייו, על הקיים ועל החסר.

אני חושבת שאין לכך גיל..אין גיל לכך ..שבכל פעם, ילדה, יהא גילה אשר יהיה..לא תרצה לרוץ ולספר לאמא את אשר עובר עליה בשמחות ובבכיות

בעשר השנים האחרונות, מאז שאבא נפטר, היו לנו, לי ולאמא טקסי טלפון..הייתי מתקשרת לאמא 3 פעמים ביום לראות אם הכל בסדר, אני אהיה כנה אתכם ואומר שלא תמיד האחריות הזו הייתה פשוטה, אבל כמה הייתי מוכנה לחזור לכך עכשיו..

אני בעיקר מתגעגעת לטלפון של חמש אחר הצהריים, אחרי שמן הסתם התעוררת מהשלאף שטונדה..

אני חושבת שאין אחר צהריים, אחד. בו אין לי את הצביטה הקטנה הזו בלב, בו אני חושבת על הרגע הזה וזה שבריר של שניה, של מחשבה, שזה הזמן להתקשר אליך ולדרוש בשלומך ולספר לך את אשר עבר

על הילדה הקטנה שלך היום.

זו שנה שהתרגשו על חיי כל-כך הרבה שינויים..וכל כך הייתי זקוקה לך, לעוץ בעצתך..לשמוע את דעתך.. וכמו ילדה קטנה..לדעת שיש לי אמא שגאה בי.

רובכם כאן , בוגרים ממני ויודעים כי לאבד אם, זה "חתיכת אבדה" לא משנה בן כמה אתה.

אני לא מהמוחצנות, ולא תשמעו אותי מדברת עליה כך סתם ביומיום.

 אבל אולי היום אולי מותר לי...

אני מתגעגעת לטייל ביחד, כן..גם בגרנדי..כמו שאמא היתה אומרת..

אני מתגעגעת  לשבת איתך בפינה העגולה, הירוקה במטבח ולשמוע את אותו הסיפור בפעם השלישית.:)מו ילדה קטנה.. החיים

עגע.

 בונה את הדרמה..כאלה.לי הייתי לוקחת לו היה לי הורה אחד בין החיים. מצאת איתה יותר זמן...

אני מתגעגעת לאוכל הטעים שלך. לקציצות האום גשטומפט, לעוגיות הביצים, לעוגת השושנים...

לאסתטיקה שבהגשה.

אני מתגעגעת לראות את הידיים עם הטבעות שלך..

מתגעגעת להומור שלך.לקול שלך, לקמטים החרושים בפניך, לשירי ארץ ישראל בשבת בבוקר

לדרך בה סיפרת סיפורים, איך שהיית בונה את הדרמה...

נו? הייתי צריכה לצאת דומה למישהי, לא?

מתגעגעת לבית היפה שלנו המכיל בתוכו את המשפחה שלי.

מתגעגעת אלייך,לאבא,  לרחלי שתחייה, למשפחה שהיינו פעם, כשהייתי ילדה בשנות השמונים

כשאבא חזר מהנמל ב 13:30 ושאל " יש דואר, נאווה בבית?" וישבנו כולנו לאכול ארוחת צהריים בדלפק הישן. ואז אבא התפנה לקרוא את העיתון..ולהרוג יתושים עם הכפכף.. ואני הלכתי לחדר להכין שיעורי בית ולשמוע את "הרוח בערבי הנחל", תסכית רדיו לילדים ברשת א'..

נורמטיבי שכזה..משפחת חיפאית ממעמד הפועלים. אבא עובד בנמל אמא מורה.

אני מסתובבת בתחושת אחריות כזו, לאור העובדה שאין לי הורים.

כאילו ההחלטות שאני צריכה לקחת בחיי, שונות מההחלטות שאולי הייתי לוקחת לו היה לי הורה אחד בין החיים. ולעיתים אני חושבת שהכתפיים שלי קטנות מידי להחלטות שכאלה.

אני זוכרת את עצמי יושבת במעגל בלסלי, ומשתפת את הקבוצה בבכי, שאמא שלי אוטוטו בת 70  הזמן אוזל..וככ עצוב לי שאני לא נמצאת איתה יותר זמן... כל - כך הרבה פעמים אני בורחת לדירתי להתמודד עם החיים שלי בארבעת הקירות שלי.. ומבכה בעצם על הזמן שאני לא נמצאת איתה, בבדידות המזהרת שלה. והקרע הזה בין החיים שלי ל שלה.

אבל זה דרכו של עולם

וככה זה בחיים, לפעמים בעודנו חיים, ככ רוצים לשנות ולא מסוגלים , עם כל המודעות,

עם כל הרצון וכל התובנות.

אמא יקרה שלי,

חסרונך עז, כמעט בלתי נתפס.

ובעיקר בלתי נתפס שכבר חלפו להן 365 ימים של געגועים ויש עוד הרבה ימים לפני..

נשמתך אכן צרורה בצרור החיים

שלך, יעל