על רקע דחיית ערעורו של קצב, מפתה לחשוב שהעלילה היתה עשויה להיות שונה בתכלית, אילו החיים היו סרט, ולאנשים היתה קצת ענווה
במרכז, האפיפיור הנבחר מלוויל בגילומו רב העוצמה של מישל פיקולי
אתם יכולים לתאר לעצמכם מצב שבו היה משה קצב, שנבחר בשנת 2000 לתפקיד רם המעלה ביותר בישראל - מסרב, בנימוק: התפקיד הזה גדול עלי, קטונתי? דברים כאלה הרי לא קורים בעידן שלנו וודאי שלא בארצנו, והאקט הזה, שהוא המניע לסרטו האחרון של נני מורטי, יש לנו אפיפיור (habemus papam, בלטינית) הוא בפני עצמו שוס קומי קורע - אבל במציאות, אילו היה קורה לאנשים, היו נחסכות הרבה פשלות, שלא לומר טרגדיות - ע"ע.
לא מדובר בסקס, לא ברומנטיקה, לא באהבה. אין שם כסף, מתח, או פשע. העלילה, אם אפשר לקרוא לה ככה, לא מתקדמת לשומקום, ומעניין מאוד להשוות את המינוריות של היוצר האיטלקי המוביל לגרנדיוזיות של היוצר הספרדי המוביל, פדרו אלמודובר. בסרט האחרון של אלמודובר, הבמאי הסנטימנטלי, הטלנובלי, הספקטקולרי והפסיכי, שלא לומר פסיכופתי, ניתכים על הצופים כבר בחמש דקות הראשונות סקס מוות, פשע, מדע מתקדם (עאלק) ושאר ירקות, וכל זה - ממש כמו אצל מורטי, נועד ללמד אותנו משהו על הטבע האנושי, אבל מה?
האפיפיור מת, וחדש נבחר תחתיו על ידי הקרדינלים (חשמנים בעברית צחה) עוטי השמלות האדומות, ראשי הכנסייה שמתכנסים לשם כך מכל קצווי עולם, אבל ברגע המכריע לוקה הנ"ל בהתקף חרדה עקב גודל המשימה וממאן לצאת למרפסת בשמלה הלבנה ולהראות את פרצופו להמונים שמחכים לו. מרגע זה כלואים כל החבר'ה הישישים - גיל ממוצע 80 - בוותיקן, אין יוצא ואין בא, עד שיימצא פיתרון.
החבר'ה בגלריה הסיסטינית
ומה אני יגיד לכם? מעולם לא נראו גברים זקנים כה סימפטיים על המסך. בכלל, הזיקנה, יפה לה בהרבה כרקע הקפלה הסיסטינית עם ציור יום הדין שאין שני לו של מיכלאנג'לו, כורסאות עתיקות, גלימות שני וארגמן (שגם מחמיאות לכרס) וכיפות הדורות על הפדחת (אלה גויים, אין להם קרחת), מאשר איזה שיכון דל ביורקשייר ואשה מטונפת ברקע, שצורחת - כמו בסרטים של מייק לי למשל! אם מישהו סבר שהוא עומד לראות ביקורת נוקבת על הכנסייה הקתולית/הוותיקן/המוסד האפיפיורי, טעות בידיו. הקשישים החביבים מוצגים אמנם כנתונים לחולשות אנוש - מי גרגרנות ומי משחקי קלפים, אך הכל בשליטה ובחביבות, ומין טוב לב נסוך עליהם, כבוד הדדי, סובלנות, ובעיקר אינם רודפים את השררה וחלילה לא את התפקיד הרם מכל, שטומן בחובו רק כאב ראש.
השחקן הראשי, האפיפיור המתחרט, הקרדינל הצרפתי מלוויל, היא מישל פיקולי בן ה-85, שמאחוריו קריירה ארוכה ומשכנעת, ולא בתור סמל מין דווקא. את הסרט הזה הוא מחזיק על כתפיו, ואפילו מעליהן - בהבעות פניו בלבד. מלוויל מרגיש שהמינוי גדול עליו, ומלבד החרדה, לוקה בהתקף עז של ענווה.
מלוויל - הבריחה
אגב, מה נסגר עם התכונה הזאת? שמעתי שאצל האמיש בפנסילבניה עוד יש לה ביקוש. בשאר הבורסות היא מניה ללא קונים. לכן כמובן הקרדינל זקוק לטיפול דחוף. אולי יש לו איזו בעיה מילדות. נני מורטי, שמופיע בכל סרטיו, לפעמים בתפקיד עצמו, עושה כאן את תפקיד הפסיכיאטר שמובא אס.או.אס להחזיר את החרד לעשתונותיו. אלא שהכמורה לא באמת מאמינה בפסיכיאטריה, והפסיכיאטר לא מאמין באלוהים, וכך נפתח הדיון באמונה (והאם אתאיסט יכול לטפל באדם מאמין?), בזיקנה, בחולשת הגוף והרוח, בכבוד וברדיפתו - בכל ה'חומרים' המאוד לא סקסיים ורייטניגיים האלה (אורנה בן דור לא היתה לוקחת את התסריט הנוראי הזה) - שפלא בכלל שהסרט הוצג איפשהו, אבל זה בסדר, ראיתי אותו עם עוד שתי נפשות בקולנוע.
האם אמונה היא בסיס לקריירה, האם כמורה היא בבחינת קריירה? האם אצלנו - רבנות? יענו, בנאדם שלא התקבל נניח ללימודי רפואה, עושה רברסון והולך להיות רב? ובקתוליות זו בחירה עוד יותר נוקבת, כי פירושה שאתה מוותר על כל המסלול הרגיל של משפחה - שלנוכח קריסת המשפחה המודרנית וכל סיפורי הזוועות זה לא נורא כל כך, אני רק מציינת. דווקא הסרט הזה הוא ממש פרסומת לאי הקמת משפחה. הזקנים החביבים והשובבים האלה נראים ללא ספק במיטבם, מופת של בריאות, פרגון, שמחת חיים, אהבת אדם ואהבת האל - הוא dio באיטלקית - שאליו הם מתייחסים כנוכח בכל משפט שני ומנסים לנחש את מאווייו ואת תוכניותיו עבורם. ולחשוב שהוותיקן קרא להחרים את הסרט... אבל ככה זה עם ממסדים, הם כבר כל כך מאובנים, עד שהם אפילו לא מבינים מה טוב בשבילם.
יצירות אמנות מעטות בכלל, לא רק בקולנוע, מסוגלות לספק נחמה, להאיר את הטוב שבאדם, לתת תקווה, לשלוף את הצופה העירוני ממצב הצבירה הרגיל שלו, על הקצה כמייקל דאגלאס ב'דרך למטה', כשהוא מוכן ומזומן להתפרץ על כל יצור נוסף שייקרה בדרכו המייסרת, ותחת זאת להאמין שוב בהומניזם, לתת הזדמנות נוספת, לחשוב שבכל זאת יש בהם משהו, בחיים, ושאינם לשווא. זו גם לא מטרתה של האמנות. תפקידה לטלטל ולזעזע - רק שאת זה עושים כל כך טוב החיים עצמם, שאיכשהו בשנים האחרונות יוצא שהיא תמיד מפגרת אחריהם.
נני מורטי ומישל פיקולי בפסטיבל קאן. קולטים ת'גיל של הכוכב?
בפייסבוק למשל, כר מחייתי, הלהיט היומיומי הם סיפורי זוועה על בעלי חיים מעונים, חתולים וכלבים שעוברים התעללויות מדי אנשים וילדים אכזריים, והגל הולך וגובר. לא יודעת למה דווקא הוא מכל ההמונים, אבל אחד המקרים הקשים האלה שבר את לבי, וכבר חודשיים שיש לי כלב. אמסטף שהיה קשור כל חייו בחבל, ולבסוף, כשהושאר במשך שבוע ללא אוכל ומים, הצילו אותו אנשים טובים. לא, הוא והחתולים שלי עוד לא מסתדרים, אבל בינתיים כל אחד קיבל חלק אחר של הבית, וטייגר, זה שמו, לומד לחיות חיים של בן חורין ולקבל אהבה בשפע וחיבוקים ונשיקות.
טייגר, בגלגולו החדש ככלב מאושר
האפשרות הזאת, להיות dio ליצור חי, לחולל את הקסם, מילאה אותי אושר וטענה אותי באנרגיות. מורטי, 58, עוסק הרבה בהנאות הפשוטות. גם בסרטיו הקודמים. עצם החיים, הערכתם, היכולת להתגבר על אבל (חדרו של הבן), למצוא את הסיבה לגירוד מעצבן (יומני היקר/היומן של נני מורטי), האהבה לרומא, הרצון לשקט וליופי באיים האאוליים (שם). פשוט לחיות - בהגינות, בכבוד, בלי לעשות שקר בנפשך, בלי לוותר ויתורים מוסריים משמעותיים, בלי לסגוד לעגל הזהב ולהמשיך לרכוב על הווספה (מתוצרת וספה).
אגב, לפני כמה שבועות טיילתי עם טייגרי שלי - שלגמרי מכריח אותי לצאת מהבועה הביתית, אבל גם מספק לי הגנה בפני ערסי הגלובוס - ואיש ידוע ומכובד בחברה עצר אותי ואמר שאני מוכרת לו. הוא היה מוכר לי גם והתברר שאנחנו מכירים מהעבר. הוא שאל על מה אני כותבת ועניתי: "על גברים מעצבנים". בחיוך זוהר הוא הזמין אותי לקפה (מתישהו) ואמר: "מי יודע? אולי אני אשנה את דעתי על גברים"... חזרתי הביתה, גיגלתי ת'בנאדם וראיתי שהוא נשוי + 2. תהיתי באיזה אופן הוא התכוון לשנות את דעתי. האם על טעמם בגרביים?
חיילי המשמר השוויצרי משני צדדיו של הנבחר. אלה גברים!
אגב גרביים, את הארכאיות של הכנסייה מדגיש המשמר השוויצרי, אותם חיילי צעצוע במדים טקסיים מהמאה ה-16 בצבעי כחול, צהוב, אדום וכתום ובקסדות מתכת, שמספקים רגעים קומיים לא מעטים בסרט.
כן, העולם שלנו הולך והופך אכזר, ולכנסייה אין מענה לסבל. אי אפשר לומר שהיא צועדת עם הזמן, והעימות בין ההווה לעבר, בין הישישים החביבים והבלתי מזיקים אבל גם לא ממש מועילים לבין הכאן ועכשיו הוא לב הסרט ומחדד את צעדו של הלא-אפיפיור. אבל למי בדיוק יש מענה לסבל ולאכזריות ולהקצנה הגלובלית, לאינדיבידואליזם הממאיר, לאדישות לחיי אדם, לפונדומנטליזם, לאטום, לטרור, לרמיסה של זכויות הפרט, לרעב באפריקה, לאסונות הטבע? האם לעולם 'החופשי' יש מענה לכל אלה?
התשובה של מורטי ברורה. כל אחד יכול לדאוג לעצמו ולסביבתו בלבד. להגשים את חלומותיו, להיות כן עם עצמו, לחפש (ולמצוא) את האמת שלו, לעזור לזולת, להשתדל לשמור על בריאותו (חשוב!), לחיות. וזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. ■ |
תגובות (45)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בתיאבון
הצלחת לעצור לכמה שניות את "עין הסערה", וזה משימה לא פשוטה. (כלומר, ספקת לי כמה רגעי קריא שהשכיחו ממני את החרא).
תודה.
אולי זה בגלל שהכנסייה,בדיוק כמו הדת הממוסדת אצלנו,מחצינה בנרקסיסטיות שאיבדה שליטה,בדיוק את התכונות שכל שיופיין ותועלתן נובע גם ממיקומן המוצנע,זה הרי לא מקרי שגם הכמרים וגם הרבנים נוטים להתקשט ברמה שהייתה מביכה אפילו את משתתפי מצעד הגאווה,רק אנשים דתיים יכולים להתרברב בצניעותם,אנשים שפויים שבאמת תורמים לעולם וחיים כמו בני אדם בדרך כלל לא נוטים להחצין את פנימיותם בצורה כל כך מבחילה והופכת קרביים כמו הטמאים הממונים בעולמנו על הקודש.
פוסט מעשיר ומחכים מיא
לאורך הקריאה דימיתי את הפגישה וההכרות שהתוודעתי אליה
בשהותי האחרונה בהודו (כל אחד והבחירות שלו :)))
עם איש מדהים בעל כישורים וחזות נעלים, שיעד את חייו להמשך דרכה ופועלה של אמא תרזה
(זכות הבחירה והעיסוק...) מתוך אמונה ותקווה לעולם טוב יותר... חמלה, נתינה, מסירות...
ומתבקש להביא בהקשר לפוסט את פיה של אמא תרזה:
ש"ס והחומיניזם הן מהפכות דתיות שצצו על מצע חברתי כלכלי. כמו אצל שכנינו . לצערי נכנסו לחללים מפלגות דתיות שהיו הרבה יותר מאורגנות מהחילוניים. אני מניח שזה תחילתו שך תהליך כי בסופו של הדבר הדת לא תיתן מענה לבעיות הכואבות.
ככל שעובר יום המושג הזה "ענווה" הולך ומתעמעם.
אחייניותי למשל כמעט ולא מכירות אותו אלא בתור חייזר אנכרוניסטי של התנהגות שהיתה קיימת בצעירותה של דודתך הזקנה. כמה עצוב.
מתגעגעת אלייך כאן אפילו שאני מקוראותייך הנלהבות בפייס.
מבריק ומרתק כרגיל.