פסטיבלים עושים לי זכרונות..

זכרונות ילדות. נערות יותר נכון

מיד כשסוכות מפלח  את האוויר וריח האתרוג עולה באפי.

אני נמלאת תכונה ערה ,דריכות נראית לעין...אממ... פסטיבל עכו...

בגיל 15 גיליתי את פסטיבל עכו..

נסענו כמה חברה, תלמידי המגמה לתיאטרון בויצ"ו..לראות איך עושים תיאטרון אחר- אוונגרד.

השנה הראשונה בעכו, הייתה הדבר הכי קסום לאחת שכמותי, מעריצה נלהבת של עולם התיאטרון..

תלמידי ניסן נתיב התארחו עם הצגת הסיום שלהם, "האבן והשושנים" בבימויו של הנפלא מיקי גורביץ שהיתה הצגה חדשנית, מרהיבה בשפה , בתנועה.. ובכישרון המתפרץ של הבוגרים.

בסימטה הראשית, ג'וליאנו מר (עליו השלום) ערום כביום היוולדו מהפנט אליו קהל צופים מגוון, עם צפצפה המשמיעה קולות של קוף. כתלמידת תיכון, נשארתי פעורת פה , בעיקר עם כל ההילה והמיתוסים שהיו כלפיו.. (מזל שכשהתבגרתי, יצא לנו להכיר)

כולנו זרוקים על הדשא כחולמים..

שקי שינה , תרמילים..מרגישים כאילו בבראנז'ה כזה...(מצחיקים)

שחקנים מכל עבר, פנים מוכרות..ואנחנו מתלהבים., כולנו כל-כך רוצים להיות חלק.

ואני מרגישה כל-כך קטנה ו...כל-כך רוצה להיות שחקנית.

לפני שנתיים..חזרתי לעכו.. להצגת היחיד שלי : "למות על זה "

שרה ומשחקת לבד על הבמה, במה שאמור להיות קברט שירה שיעשה לכם ת'מוות. תרתי משמע

ההתרגשות בשיאה. תהליך של חמישה חודשי עבודה מתנקזים לכמה ערבים בפסטיבל...

אבל אז, מהומות גזעניות ביום כיפור, חרבו את כל השמחה..

נדחינו לחופשת חנוכה...

פסטיבל גשום , הוא היה. גם בלב.

לא היתה בו ,האווירה הרגילה הכה ייחודית לעכו.

אבל היתה זו בהחלט סגירת מעגל.

הנערה הצעירה שכל-כך רצתה להיות שחקנית.

היא זו שעומדת במרכז הבמה, מדברת על המוות

ושרה?:"יתגדל ויתקדש שמה רבא".

חותמת ומסיימת את ההצגה.

עכו אולי שינה את פניו

והחלומות שלי אולי גם הם השתנו..

אבל אני שומרת לפסטיבל הזה חסד נעורים.

הוא שומר את הילדה שבתוכי ערה.