מפלגת העבודה נכשלה, לא בגלל החומר האנושי, לא בגלל הדעות הסוציאליסטיות, אפילו לא בגלל שהצטיירה כלא רלוונטית.

מפלגת העבודה נכשלה מכל הסיבות הלא נכונות: קטנוניות, משחקי כוח ותקיעת סכינים סדרתית אחד לשני. זה רק מה שהופך את הכישלון ליותר כואב. לצערי, כשמאלני, זה היה בלתי נמנע. שיטת הבחירות הפנימיות של המפלגה לא הותיר לעבודה סיכוי.

אפשר לראות כי מאז שינוי שיטת הבחירות ב 1992 יש ירידה הדרגתית במנדטים. יותר מזה, מאז לא היה יו"ר שהצליח לסיים קדנציה שלמה (חוץ מרבין אשר לא הספיק לסיים קדנציה מסיבות אחרות...). מפלגת העבודה הצליחה להקיא מתוכה כל יו"ר שנבחר (פואד, פרץ, פרס, מצנע וברק).

הפריימריז בעבודה מחייבים את שאר חברי הסיעה להתקדם על חשבון חבריו לסיעה, במיוחד על חשבון היו"ר.

נכון ששיטת הפריימריז נחשבת לשיטת הבחירות הפנימיות הדמוקרטית ביותר, אבל האם הדמוקרטיה בכנסת לא מספיקה? אם השיטה הורסת את המפלגה, לא שווה לשקול שינוי?

שלי עכשיו נבחרה עם רוח גבית אדירה מהציבור, אך כבחירות עוד רחוקות וההזדמנות לסדקים ולקרעים קיימת. ולכן, כפי שהדג נחש אומרים: "גם אם מישהו מצליח להתחבב על העם, בסוף המטרה היא להפיל אותו גם".