יש לנו במפגש של חבר'ה, שלב שבו אנו מעבירים דחקות על ויכוחים תיאולוגים עם חברנו החילונייים בעבודה. לרוב אני לא נוהג להשתתף בפסטיבל של הדחקות וגם בפסטיבל של הדיון או הויכוח התיאולוגים. לרוב אני מדקלם משפטים שחוקים ומנטרות כדי לדבר על משהו יותר מעניין, כי בעצם אין תכלית לאותם ויכוחים. לאיזה תוצאה הצד השני מצפה שנגיע?

שאני אודה שאמונותי שגויות? שאורח חיי מבוסס של שקרי? שאחזור בשאלה? שאומר לילדי שהערכים שהם גדלו עליהם, אינם רלוונטים עוד? שכל מה שהקרבתי עד היום, והקריבו בני משפחתי לדורותיהם הינו לשוא? בקיצור חברי החילוניים אני לא יכול לעשות את זה.

אפילו אם אני אחשוב כמוכם, יש איסור חמור להודות בכך... כי אם יפתח סדק דק של הודאה בנכונות של דברי החילוניים, דרך הטבע הוא יתרחב ויביא עלי שינוי שלא אוכל לעמוד בו.

אז עזבו אותכם מויכוחים תיאולוגים, אותי זה לא מצחיק (כלפי חוץ, אני אולי אצחק כדי שלא תיראו שאני בעצם מפחד), וזה יהיה כמו לספר את אותן בדיחות עבשות שמלמדים אותנו במדורי " מה תשיב"...