רבים מגדולי הדורות מתחבטים בביאור דברי רבי יוחנן במסכת מסכת מועד קטן (דף יז.), המביא את דברי הנביא מלאכי (ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד´ צב-אות הוא", ודורש: "אם דומה הרב למלאך ד´, יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". מכיוון שאין אנו ´רגילים´ במפגשים עם מלאכים, ומלבד הידיעה על עצם קיומם, אין לנו מושג מהי מהותם, הרי החיפוש אחרי ´רב הדומה למלאך´, נראה כמעט כדבר בלתי אפשרי. וכי איך יכולים אנו לדעת האם הרב עונה על ´הקריטריון´ של ´דומה למלאך´, אם אין לנו מושג מהו מלאך?

אולי ניתן יהיה להקל את ה´חיפוש´, באמצעות יסוד נפלא שאומר מרן המשגיח דמיר, רבי ירוחם זצוק"ל, בספרו "דעת תורה". בפרשת השבוע נפגשים אנו לראשונה עם מלאכי מרום, הבאים בשליחותו של מקום לבקר את אברהם אבינו. שלשה מלאכים מגיעים אליו, ורש"י מבאר מדוע היה צורך בשלושה: "אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפא את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". ומדוע באמת אין מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחויות? הנה מצאנו כאשר מגיע המלאך לבשר למנוח ולאשתו על הולדת בנם שמשון, שואל אותו מנוח לשמו, ואז משיב לו המלאך (שופטים יג, יח): "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". מבאר שם רש"י: "והוא פלאי — מכוסה, תמיד הוא משתנה ואין ידוע למה משתנה היום". המלבי"ם שם מוסיף ומבאר: "כי שם המלאך הוא לפי שליחותו, והוא נשלח ברגע זה לעשות פלאות... והיה עתה שמו פלאי".

ללמדנו כי כל מהותו של המלאך, היא השליחות שהוא נשלח לבצע. השליחות והמלאך 0 חד הם. אין בו חוט השערה, זולת השליחות. אם נשלח הוא לבצע פעולת חסד, אזי כל מהותו היא חסד. אם נשלח הוא לבצע פעולת דין, אזי כל מהותו דין. ומכיוון שכך, אין הוא יכול לבצע שתי שליחויות, כי לכל מעשה ופעולה, צריך מלאך שלם. איכותו של כל מעשה, דורשת את כל מהותו של המלאך הנשלח לבצעו, עד כדי כך שהוא צריך להיות משולל מכל מעשה אחר. המלאך הנשלח לבשר לשרה, אינו יכול לעשות דבר אחר זולת זאת, ואילו המלאך הנשלח לרפא את אברהם, אינו יכול לעשות שליחות אחרת, אלא כל כולו משועבד לשליחות זו אותה נשלח לבצע. לביצוע השליחות בשלימותה, צריך מלאך שכל כולו יהיה מסור למען השליחות, מבלי שתהיה לו כל שליחות זולתה.

מצד האמת, אף האדם בתחילת יצירתו, צריך היה להיות בבחינה זו כמלאך. הרי לאדם הראשון, בהיותו בגן-עדן, ניתנה לו מצווה אחת 0 איסור אכילה מפרי העץ אשר בתוך הגן. די היה לו במצווה זו, כל ימי חייו, כי לכך נוצר. שהרי, לו האדם הראשון לא היה חוטא, היתה נשארת לו מצווה זו בלבד, ואותה היה צריך לקיים כל ימי חייו. הרי שביסוד בריאת האדם, כמוהו כמלאך, האמור לעשות שליחות אחת ותו לו. והנה אנחנו המצווים בתרי"ג מצוות, צריכים היינו ´תרי"ג מלאכים´ לכך. אך ניתנה לאדם מעלה יתירה, שיש ביכולתו לעבור מעבודה לעבודה, משליחות לשליחות. מוסיף ומבאר רבי ירוחם: "אבל על כל פנים, בעת שעושה שליחות אחת, הוא צריך להיות כולו שקוע בשליחות זו, וכאילו אין לו דבר אחר זולתה. העוסק במצווה אחת, מתפטר ומתפשט לגמרי ממציאות אחרת. פרוש ומסולק ממש, כמשולל כל עניין אחר. העושה פעולה של חסד, צריך להיות כולו עסוק רק שם, שהרי לבשר את שרה או לרפא את אברהם, היו צריכים לכל המלאך. האדם הלומד תורה, צריך להיות בשעת הלימוד כאילו יותר מזה אין לו כלום בעולם,. וכן בכל מעשה ומעשה צריך האדם להיות כולו שם כמו מלאך ממש. נורא ואיום!"

עד כאן דבריו הנפלאים של רבי ירוחם, (המבארים בדרך אגב על משמעות ההלכה במסכת סוכה כו. של "העוסק במצווה פטור מן המצווה"), ויש בהם גם גילוי-מה בהבנת המושג ´מלאך´. ואולי יש בהם כדי לשפוך אור על מהותו של רב אמיתי, הדומה למלאך ד´, אשר ממנו אפשר ומותר ללמוד תורה. מי שכל כולו, עסוק במצווה בה הוא נתון, ובעת לימוד תורה, הרי הוא כמי שאין לו דבר אחר בעולמו, זהו הרב הדומה למלאך. מעין זה אומר ה"שפת אמת" בפרשת "וישלח", בבואו לבאר מדוע השתנה שמו של יעקב ל´ישראל´, לאחר היאבקותו עם המלאך. השם של האדם 0 אומר ה"שפת אמת" 0 הוא מה שנברא לתקן את העניין אשר נקרא שמו עליו. לכן הרשעים, שלא תיקנו בחייהם את אשר היו אמורים לתקן, שוכחים את שמם בקבר. ואילו יעקב, לא זו בלבד שתיקן את שמו ´יעקב´, אלא שבגלל ששמו יעקב היה קטן להכיל את רוב קדושתו, לכן נקרא שמו ישראל. מוסיף השפ"א ואומר: "לכן ´ויאבק איש עמו´, שהיה דומה למלאך, כי המלאך עושה שליחותו בשלימות, ולכן בכל שליחות נשתנה שמו לשם אחר. והאדם כל ימי חייו עוסק בשליחות שלו עד שמתקן השליחות ומסתלק לעולם העליון".

אם רוצים אנו לתמצת את מהותו של רבינו הגדול זיע"א, במלאת עשר שנים לפטירתו, הרי אין לנו הגדרה טובה מזו. גם אם אין זוכים אנו בדורנו לחזות במלאכים, הרי מעין זאת, בדוגמת ´רב הדומה למלאך´, זכינו מעט לראות. ברבינו הגדול זצוק"ל ראינו את התממשות דברי מרן המשגיח דמיר כי "בעת שעושה שליחות אחת, הוא צריך להיות כולו שקוע בשליחות זו, וכאילו אין לו דבר אחר זולתה". אין צורך להכביר במלים כיצד היה נראה בעת עמלו בתורה, כאשר הוא מופשט ומנותק מכל דבר אחר, ואין לו אותה עת כלום בעולמו. אלא גם בעת שעסק בעניינים אחרים, ענייני הכלל והפרט, הרי באותה עת, בדרך כלל דקות ספורות, ולעיתים רחוקות זמן רב מזה, אותה שעה הוא היה שקוע כל כולו בנושא שהונח לפניו, כאילו ואין לו דבר אחר בעולמו. העובדה שאך לפני שניות ספורות, הוא היה בעיצומו של עיון בסוגיא עמוקה, לא מנעה ממנו לעבור באחת אל הנושא שהונח לפניו, לנתח אותו לעומקו, להורות את דעתו, דעת תורה, ולשוב לאלתר חזרה אל עיונה של הסוגיא בה היה נתון. כך היה בענייני הכלל, וכך היה בשאלות פרטיות שהונחו לפניו, כאשר השואל חש בחוש, כי באותם רגעים ספורים שהוא יושב מול רבינו זצוק"ל, כל כולו מסור אליו, ואין לו דבר אחר בעולמו מלבד השאלה שהונחה לפניו. וכאשר חש שאין הוא יכול להתנתק מעניין אחד למשנהו 0 כמו בעת הכנתו ל´שיעור הכללי´ בישיבה 0 מיאן להיכנס לנושא אחר, בהרגישו שאין הוא יכול באותה שעה "להיות שקוע כולו בשליחות זו".

כי אכן רבינו הגדול זצוק"ל, חש עצמו בעולם הזה כ´שליח´, לעשיית רצון בוראו. שליח המצווה לקיים שליחות המקום, אם זה בעמל התורה, אם זה בקיום מצוותיה, ואם זה בהתמסרותו לצרכי הכלל והפרט, במסירות נפש שאין למעלה ממנה. אכן ´שליח נאמן´ הוא היה לשולחו, בבחינת ´חזקה שליח עושה שליחותו´, כאשר אין לו בעולמו, אלא עשיית רצון משלחו, בלי נגיעות אישיות, בלי פניות ושיקולים זרים, רק עשיית "מה ד´ אלקיך דורש מעמך". אין פלא כי זכה "לדברים הרבה", בהנהגה מופלאה של עשרות שנים, ובהנחלת דרך אמת צרופה לכל מבקשי האמת.