"אחר מיטתו" מ. שוטלנד

לקט מחשבות וזיכרונות שעלו במסע ההלוויה של ראש ישיבת "מיר" זצוק"ל

יום ג´ בצהרים. הולכים שפופים. נגררים חרישית בכאב, בתוך המון בני תורה כ"י, במעלה הרחוב, בואכה "מאה שערים". מבט מלא אמוציות לכיוון הבניין המרכזי, כשזעקותיהם של הגאונים רבי ארי´ פינקל ורבי רפאל שמואלביץ שליט"א, עוד מהדהדות באוזניים. אי פה אי שם, מנצנצים לעין המצועפת, דמויותיהם של כמה מהידידים הותיקים, שעתה, בניהם מפוזרים מידי יום בכמה מבתי המדרשות ד"מיר" לשם ולתהילה, ושוקדים על תלמודם. מי בחבורה של "שבת", מי בחבורה של "קדשים". מי בחבורת "העמוד" או בקרב זרם הלומדים מסכת ב"ב. פגישה קצרה. כמה מילים על ראש הישיבה זצ"ל, על חמיו הגאון רבי בייניש זצ"ל וממשיכים בדרך. ואז, הזיכרון מתעורר ודמותו של רבי נתן צבי מן הימים ההם של לפני שלושים שנה, צפה ועולה במלא הדרה.

גבוה, זקוף, תמיר, חוצה את בית המדרש לאורכו בסדר בוקר. צעדים שקולים, איטיים ומדודים בדרך הצפופה, בין הספסלים ההומים, כשמידי פעם הוא עוצר מלכת, סמוך לאחד מבני הישיבה. מו"מ קצר בלימוד, הערה כלשהי עם אותו חיוך עדין, מזווית הפה, הנסוך על אותן פנים נסיכיות, שכל כך, הזכירו את תווי תוארו של אבי זקנו, מרן הסבא קדישא מסלבודקה זצוק"ל.

לא רושם ריקני. חוויה גדושה, היא שמושכת אותנו לתאר קווי יופי חיצוני ופנימי, הנראים לעין סקרנית. באותם זמנים, נפל בחלקנו כמעט מידי ערב תקופה ארוכה, לנסוע עימו באוטובוס מספר תחנות, בשובנו ממקום הלימוד בסדר ערב, לאכסניית הלינה. פעמים היו שם כמה מילים בלימוד או במוסר, אך תמיד השאלה הביישנית משהו, כמעט בלחש, "מה שלומך" — כשהעיניים ההן על כל מידת ההטבה שהייתה טבועה בהן, פוגשות בעיניך, בחור צעיר, חדש בים העצום הזה שנקרא "ישיבת מיר" — הייתה מעניקה לך את ההרגשה, שהכל, כל היופי וההדר הזה, כולם רוחניים ובעיקר, כולם ובאמת ובתמים כולם, שלך...

זוהי הייתה אחת מההרגשות הנעימות, שהעמיד אותו מקום מיוחד, על שלל האפשרויות הבלתי נדלות, שהיו ויש בו, לרשות כל הרוצה לחסות בצילו ולשאוב ממנו את כל הטוב, ואין טוב אלא תורה. ולהעמיק עוד יותר במעורבותו והתעמקותו של ראש הישיבה — לא רק בזרמי הלימוד העצומים הרוחשים שם לפרטיהם, או בניהול המערכת האדירה הנחוצה לקיומה הפיסי של הישיבה — אלא גם בקורות האנושיים המעמידים את בית המדרש, נשוב להזדמנות אחרת בה ראינוהו.

היה זה לפני למעלה מחמש עשרה שנים, כשכבר לא היינו בישיבה, כשבאנו לברכו בשמחת חתונת בנו של ידיד. יומיים קודם לכן, פגשנו את אחד מגדולי הלומדים דמות מופת ידועה, כמדומה בשעת אפיית מצות. על השאלה "מה שלומך" שלא אחרה להגיע, השבנו מה שהשבנו, כשאנו מוסיפים ואומרים, שאך שלשום פגשנו את אותו פלוני יקר, וכה נתחמם לבנו מדמותו שיש בה כל מידה יפה המאפיינת את בחירי הישיבה, עד שחשבנו לעצמנו: הרי זה ממש קידוש ד´, שאפשר לראות בעולמנו דמויות כאלו! לאחר כמה דקות בעת הריקודים, הסבנו את המבט לרגל הרגשתנו יד טופחת על השכם ונפגשנו שוב במבטו של ראש הישיבה, כשבפיו המילים: "אני חושב שאתה צודק"...

עוד נזכור בדמע, איך פעם, בראשית יומי דפגרא, בתוך ההמולה של התחנה המרכזית הישנה בי-ם, בעמדנו, משפחה צעירה עם פעוטות בתחנה של קו 400, הבחנו בו, יחדיו עם כמה מגדולי הישיבה (כמדומה שגם הגרא"ב פינקל זצ"ל היה שם), כשהם ממתינים לאוטובוס לבאר שבע, שהיה עומד בסמוך. אזרנו אומץ ושאלנו אותו ´לאן?´ או אז נענינו מצהלת פניו: "נוסעים לאופקים, אל הגאון רבי חיים קמיל, ללמוד במשך בין הזמנים, את כל ה´רעד´ של ´יבמות´!, לקראת הזמן הבא".

והנה בקיץ האחרון, נפל בחלקנו בחסדי הי"ת, לשוב לתקופת מה, וללמוד אחה"צ בזווית אחד מבתי המדרשות, המרכיבים את הישיבה הקדושה. מעבר לעצם הלימוד, זכינו לחוויה נוספת, שעה שהיינו צועדים לעבר ההסעה, בתוך זרמים אדירים של לומדים מכל הכיוונים, בדרכם למערכת ההסעות העצומה, שתוביל אותם לביתם. ראינו קבוצות קבוצות של אברכים, מהלכים יחדיו לעיתים עוד מתוך ריתחא דאורייתא, שהסגירה את הסוגיות בהן הם עוסקים, כשהם נפרדים אט אט ומתחברים לחבורות אחרות, הפעם לפי מגוון האתרים בתוך ומחוץ לירושלים, בהם הם גרים.

לנוכח עצמתה של התופעה, נזכרנו להבדיל, בדבריו של המנהיג הבריטי וינסטון צ´רצ´יל, שתיאר את אמריקה ערב מלחה"ע השנייה, כדוד ענק, שאם מדליקים תחתיו את האש, אין גבול לכוח אותו הוא מסוגל לחולל.

והנה ביום ג´ בדרך להלווית ראש הישיבה, עוד נפעמנו מכיבויה של השלהבת הבהירה, שפיעמה בעשרים ושתיים השנים האחרונות, תחת עצמתה הגוברת והולכת של מכורתנו, ישיבת "מיר". אמנם לקול דבריהם הכואבים והאמיצים של בנו ראש הישיבה שליט"א ואחיו, נחה נפשנו, לנוכח הצתתה מחדש, של הלהבה, שכולנו מקווים, מייחלים ומצפים, שתגדל ותאיר את בית האולפנה לתורה הגדול בתבל, בתוך כל עולם הישיבות, עד ביאת גוא"צ בב"א.

"רבי נתן צבי מחייב את בעלי התירוצים" י. ויין

אי אפשר להסתפק ב"פרוסת לחם" אחת או שתיים כשמבקשים לרכוש יראת ד´

שלמה המלך אומר במשלי "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ד´". כלומר, האדם חייב לרוץ ולחפש אחר יראת ד´ באותו אופן ובאותה צורה שהוא רץ ומחפש אחר הכסף והמטמונים. ודבריו הקד´ דורשים לכאורה ביאור והבנה. הלא פעמים רבות בימי חייו של האדם חשובים לו הלחם והמים יותר מכל כסף ומשכיות חמדה שבעולם, וכי יעלה על דעתנו לבוא לאדם הסובל מרעב ומצמא ולהציע לו כסף או מטמונים, האם מהווים הם לו פיתרון לצרכיו העכשוויים, ההכרחיים והחיוניים?

ותירץ רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל בשם דודו מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל כי טבעו של האדם השרוי ברעב שכאשר מביאים לו פרוסת לחם, אחת או שתיים מתמלא הוא די צורכו ואין לו עוד צורך באוכל נוסף. וכן האדם שצמא למים לאחר כוס אחת או שתיים שוב אין לו צורך במשקה נוסף. משא"כ כסף ומטמונים, ככל שיהיו לאדם ימשיך לרדוף ולחפש אחריהם להשיג עוד ועוד. כשם שיתמלא אוצרו כך יחפוץ הוא להעשירו ולמלאותו.

וא"כ, מלמד אותנו שלמה המלך ע"ה שהשאיפות והרצונות הפנימיים של האדם להשיג את יראת ד´ חייבות הן להיות כל כך חזקות ועוצמתיות, בדיוק כמו השאיפות והרצונות להשיג את הכסף ואת המטמוניות, בבחינת "אוהב כסף לא ישבע כסף".

אי אפשר להסתפק ב"פרוסת לחם" אחת או שתיים, או ב"כוס מים" אחת או שתיים כשמבקשים לרכוש יראת ד´. רק אהבה יוקדת שאינה יודעת שובע תניע את האדם לדרוש מעצמו עוד ועוד, להמשיך ולהתעלות, להתגבר על מעצורים, תמנע ממנו מלהשחק ותוביל אותו ליראת שמים, להגדיל תורה ולהאדירה.

בבוקרו של יום שלישי השבוע נסתלק לבית עולמו ראש ישיבות "מיר", הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל. רבות נכתב ונאמר, ועוד ייכתב וייאמר על גדלותו הנשגבה, דמותו העילאית ומסירות נפשו למען התורה ולומדיה. אך דומני כי הוראתו של שלמה המלך במשלי, אודות הדרך היחידה להשיג יראת ד´ יושמה בדיוק רב ובמסירות נפש רבה אצל ראש ישיבות "מיר". באהבת התורה היוקדת שבקרבו לא ידע מנוחה והרפיה מה היא. הוא לא הסתפק בעומדו בראשות ישיבה לאלפים אותה קיבל בירושה מדור קודם, אלא עמל והתייגע, חתר ופעל להרחבתו ולפריצתו של מבצר התורה הגדול לערים ולנקודות נוספות. פתיחתן של ישיבות וכוללים, מסגרות לימוד הש"ס, השולחן ערוך בעיון ובבקיאות.

כל בר דעת מבין את תעצומות הנפש הנדרשות על מנת להקים ולבסס מרכז רוחני כה גדול, בעל זרועות הנשלחות למרחקים. כולנו יודעים על נסיעותיו הרבות לנדיבי עם שבחו"ל על מנת לקיים את ישיבותיו ומפעליו הרבים של גדול בתורה זה.

ויכלו להיות לראש ישיבות "מיר" זצוק"ל תירוצים רבים ומוצדקים מדוע אין זה מתפקידו בעולם, לטרוח ולהתייגע מעל לטבע האנושי בעבור הישיבות. מצבו הבריאותי יכול היה בהחלט להוות סיבה להפסקה ובוודאי למתינות בהגדלת בתי המדרשות והמסגרות השונות. וכי היכן מוצאים אנו אוהב תורה כמותו הנוסע שוב ושוב אל מעבר לים בלי לחוס על כוחו ועל כבודו, ללא שום ויתורים מעצמו ומיכולותיו. כותב השורות זכה לחזות מידי שבוע בפלא הגדול שאינו נתפס בשכל אנושי כאשר הגאון הגדול זצוק"ל מטריח עצמו לישיבת מיר במודיעין עילית למסור שיעורים ולשוחח בלימוד עם בני תשחורת צעירים על אף תשות כוחו וגופו הדואב.

היה מעורה בכל הנעשה והמתרחש בכל בית מדרש קטן כגדול. דאג לרווחתה של כל "חבורה" ומסגרת. העצים והגביר את חשקת התורה בקרב אלפי לומדי התורה הממיתים עצמם באוהלה של תורה תחת הנהגתו ורוממות רוחו.

גם מצבם הכלכלי של שועי ונדיבי ארץ אשר הורע בשנים האחרונות יכול היה לשמש תירוץ הולם מדוע עליו להפסיק או לצמצם פתיחתם של כוללים נוספים, אמירת חבורות ומבחנים, שמירת סדרים וכתיבת "מערכות", אך על אף המצב הכלכלי הקשה הפוקד את העולם לא רפו ידיו ולא היתה לו הווה אמינא כי יכול הוא לעצור בחיפושים, בדרישות ובחקירות אחר הכסף והמטמונים אשר יביאו עוד ועוד בני תורה צעירים ומבוגרים כאחד להוסיף עוד תורה בעולם ועוד יראת ד´.

לא הסתפק באלפי הבחורים ששקדו על תלמודם בהיכל ישיבת מיר שבירושלים. לא חיפש לשבת בשלווה בחממתו הטבעית, חשקת התורה שבערה בקרבו והשאיפה להגדיל ולרומם את עולם התורה לא ידעו שובע.

אהה, מה גדולה האבידה לכל דורנו ובהמשך שקידת התורה ננוחם.

"מתן בסתר" ל. מאיר

לא יאומן כי יסופר: מתן בסתר חובה, בחסות ממשלתית...

פעם, החיים היו פשוטים יותר. אולי קשים יותר, אך פשוטים יותר. כך אומרים כולם. גם חוקי הכלכלה של פעם, זו שהתנהלה על פי העקרון האוניברסלי של קח-ותן, היתה פשוטה עשרות מונים מהכלכלה המודרנית, המאוגדת בצורה ריכוזית בידם של בעלי שליטה מסוגים כאלו ואחרים, ומורכבת מפרמטרים שונים שמאפשרים להסוות תחתיהם מהלכים שאולי לא היו מקבלים לגיטימציה בזכות עצמם.

פעם, מילות המפתח בכל עיסקה או העסקה, היו: היצע וביקוש. ככל שמוצר מסוים היה מבוקש יותר ופחות בר השגה — כך היה מחירו גבוה יותר. הדבר אמור באשר למוצרים, אולם כמובן גם באשר למייצרים, קרי: עובדים שכירים לסוגיהם. מי שהחזיק במקצוע מבוקש פחות, או במקצוע שלא דרש הכשרה מיוחדת, הרויח פחות מטבע הדברים. מי שהחזיק במקצוע מבוקש יותר, או כזה שדרש הכשרה שלא היתה נחלת הכלל, יכול היה לדרוש ולקבל תשלום גבוה יותר עבור עבודתו.

מלטש יהלומים, הרויח תמיד יותר מאשר אריס פשוט ונטול הכשרה מקצועית. איש לא פקפק בכך, ואיש לא טען לזכותו של האריס. איש אף לא התיימר להעניק לאריס זכויות מעבר לאלו שניאות מעסיקו להקנות לו. בעל הבית הציע את שהיה מוכן להציע, והאריס בחר האם לקבל את ההצעה ולהעניק את שירותיו בתמורה, או שמא לא. הוא כמובן ידע היטב, כי אם ימאן, יהיה בדרך כלל מי שימלא את מקומו ויעשה את העבודה היטב בתנאים המוצעים, מה שהגביל במידה ניכרת את יכולתו להתמקח. הדרך היחידה בה יכול היה אריס לשפר את תנאי העסקתו, היתה אילו היה עולה בידו להגיע להסכמה משותפת עם כל אריסי העיר, על דרישות מוגדרות שמבלעדיהן איש מהם לא יאות לעבוד. בפועל, זה לא היה קורה. משום שהתארגנות שכזו, בדרך כלל, נדונה לכשלון מראש.

אולם היום, לא עוד. איגודי עובדים דרקוניים, האוחזים בידם כח עצום, מנהלים את המשק ומשפיעים על הכלכלה. למרות רמת האבטלה הגוברת, רואים אותם ארגונים את עצמם זכאים לעמוד בשם העובדים על המקח, ולקבוע את תנאי העסקתם. המעסיק, בין אם הוא שייך למגזר הציבורי ובין אם למגזר הפרטי, נדרש להעסיק את עובדיו, לשלם את שכרם ולהעניק להם תנאים סוציאליים, גם כאשר ברור שיכול היה למצוא מי שיעשה את העבודה בתנאים נחותים בהרבה.

במבט שטחי, ניתן לראות בכך מגמה חיובית. הנה, העובד הזוטר, הנהנה מיגיע כפיו, זוכה להגנה מפני עריצותם של המעסיקים שאינם רואים לנגד עיניהם אלא את טובתם האישית. אולם אם נערוך חשבון קצר, נגלה כי זו טעות. אולי אשליה. למעשה, כל הצעה המבקשת לעגן בחוק את זכויותיהם של עובדים מכל סוג שהוא, כמוה כדרישה להענקת קצבאות קיום לאותם עובדים. קצבאות היוצאות מהכיס של כולנו. אין בכך כדי לעורר התנגדות למהלך, אולם יש בכך כדי להגדירו בצורה ישירה ואמיתית יותר.

אם נתייחס אל עובדי המגזר הציבורי, הרי ששיפור תנאי העסקתם של עובדי הקבלן או עובדים מכל סוג אחר המועסקים על ידי משרדי הממשלה השונים או הגופים המתוקצבים על ידם, מהוה בודאי נטל נוסף על תקציבם של אותם משרדים. מבחינה זו, בודאי משמעות הדבר הינה קצבה לאותם עובדים, שהרי כוחות השוק ותנאי העסקתם של העובדים הללו — אינם חופפים אלו לאלו. הבטחת זכויותיהם של עובדים על חשבון הקופה הציבורית, כאשר היא מעוגנת בחוק, והינה חסרת זיקה ליכולת המיקוח של העובדים עצמם — כמוה כקצבה לכל דבר.

אולם גם אם נתייחס אל המעסיקים הפרטיים, שיאלצו לממן את תנאי העסקתם המשופרים של עובדיהם מכיסם הפרטי, עדיין מדובר על פגיעה בכיס של כולנו. משום שאיש אינו סבור שבראשם של התאגידים היצרניים עומדים אנשים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. כל בר דעת מבין, כי בתחשיב עלויות היצור של מוצר כלשהו, יביא כל גוף יצרני בחשבון את עלויות העסקת העובדים הנחוצים לשם ייצורו של אותו המוצר, ומכאן, התוצאה הבלתי נמנעת: שיפור תנאי העסקתם של העובדים יגדיל את עלות הייצור, ובהליך התמחור — ישפיע על מחירו הסופי של המוצר לצרכן. כך, כולנו נהיה שותפים בעל כרחנו למימון תנאי העסקתם של עובדים שאינם ברי מיקוח באשר לשכרם.

אז נכון. אנו חיים במדינת רווחה, המבקשת לשמור על זכויותיהם המינימליות של כל אזרחיה, גם כאשר נטל הדאגה לחלקה החלש של החברה נופל על שכמו של החלק החזק שבה. אנו, כאנשים שחונכו על ברכי ערכי האמת של התורה הקדושה, שהדאגה לרווחתו של הזולת מהוה אחת מאבני היסוד שלהם, בודאי איננו מתנגדים לכך.

אולם כאן, נשאלת השאלה: לשם מה נחוצה מכבסת המילים? לשם מה להציג את התמיכה הציבורית באוכלוסיות חלשות, במסווה של זכויותיהם כעובדים? הלא זכויות אלו אינן מגיעות להם בשל ערכה של עבודתם, אלא בשם הדאגה החברתית לרווחתם! אם כך, הבה נקרא לילד בשמו: מדובר על תקצוב רווחתם של העובדים הנמנים על האוכלוסיות החלשות בחברה, על חשבון כולנו! זו בהחלט מטרה מכובדת, שכל מי שלב בשר בקרבו ישמח להתייצב מאחריה...

ההסבר היחיד שניתן להעניק לאופן ההתנהלות שאנו פוגשים, הינו בדמות דאגה לכבודם העצמי של אותם מועסקים, שעלול להפגע אם יתוקצבו סתם כך בשל מצוקתם, ולהשתפר פלאים אם יוצגו הדברים כשיפור תנאי העסקתם וכתמורה הולמת יותר ליגיע כפיהם. ובכן, זה אמנם הסבר המאיר באופן שונה את המאבק כולו. מאבק על גיוס כספים מהציבור למען משפחות נזקקות, באופן הנעלה ביותר של מתן בסתר.

למאבק שכזה, תמיכתי האישית נתונה איפוא מראש!

"הסתה מתוקשרת" ש. ליזרוביץ

אפרים הלוי, "התנצל" לפני הציבור החרדי. יש מי שהעז לתת לו את הבמה להשתלחויות בנו וברבנינו!

הלצה מפורסמת מספרת על אחד, מלך רם ונישא, שישב יום אחד עם בנו בכורו יורש העצר, ושיעמום חלחל אל ליבם.

כדי להתגבר על התחושה המעיקה, הזמין המלך את "ליצן החצר" אותו איש הממונה לשמח ולהצחיק את המלך, כדי שיבוא הלה ויספר באוזני המלך והנסיך סיפורים משעשעים הלצות נאות ויבדח את דעתם.

ואכן, הליצן איש עם הרבה חוש הומור, מילא את הצפיות, ואחרי שהמלך והנסיך מילאו פיהם בשחוק. אמר לפתע המלך. "יש לי מטלה עבורך".

"כן אדוני המלך" נענה הליצן.

"אני רוצה שתעשה דבר, שההתנצלות עליו, תהיה גרועה יותר מהמעשה!"

"בשמחה אדוני המלך" השיב הליצן, "וזה יקרה באחד הימים הקרובים".

יום יומים עברו, כאשר באחד הימים ראה הליצן את הנסיך יורש העצר עומד ליד החלון ומביט בגינה המלכותית. ניגש הליצן בחשאי, ובעט בכוח ברגלו של הנסיך, זה זינק בזעקת כאב, ופנה לאחור לראות מי החצוף שהעז לבעוט בו.

לקול הזעקה נזעק גם המלך ההמום שראה את הליצן עומד אל מול הנסיך ששואל את הליצן בתדהמה וכעס "למה בעטת בי"...

"סליחה" חייך הליצן, מביט במלך ובנו "ממש סליחה, לא ידעתי שזה אתה חשבתי שזה אבא שלך..."

כך, קיים הליצן את המשימה, התנצלות שגרועה יותר מהמעשה בעצמו.

אחד, אפרים הלוי, ששימש כראש המוסד מזה שנים. פער בתחילת השבוע את פיו על הציבור החרדי בישראל. לפי הדברים שצוטטו, אמר הלוי, כי האויב האמיתי של המדינה הם אנחנו, וכי הסכנה הנשקפת למדינה היא לא מאיראן אלא מהקיצוניות של החרדים.

"נו שוין" יאמר מי שיאמר "הער איז געזוגט" הוא אמר, כמוהו, מסיתים ומדיחים, היו ומן הסתם כל עת לא תגיע הגאולה, גם יהיו. התרגלנו לשמוע על עצמינו הכל, כל חולי רע שקורה, הרי הוא רק בגלל החרדים. תשאלו את מומחי הכלכלה של "הארץ" שיסבירו לכם איך בדיוק...

דא עקא, שהלוי, שחש בסערה שחוללו דבריו, החליט גם להתנצל, ופשוט "להסביר" את דבריו. וכמה חבל שאיש לא הקריא לו את מאמר החכם מכל אדם, על אויל שעדיף לו להחריש.

ההתנצלות, גרועה ללא ספק מהפגיעה. לא נחזור לצטט את דבריו, זה באמת לא מענין. ההסתה היא הסתה. "מילים" כבר אמרו אנשי השמאל בהמוניהם, "מסוגלות להרוג". הלוי בפתלתלות, מסביר שבסך הכל הוא מאד מאד אוהב אותנו, ממש דבש. ובסך הכל הוא הסביר ואמר שהרבנים לא בסדר, והמימסד לא בסדר, ובכלל, יש לו תהיות על גדרי ההלכה. משהו לא מסתדר לו, מה זה החומרות הללו? אה!, לא הגזמתם? זה מה שהורס את המדינה! תוך שהוא מגייס לעזרתו שמותיהם של גדולי עולם. וממשיך לבקר את הסכנה שיש למדינה בגללנו...

אוי לה, לאותה התנצלות

אז היתה לנו הסתה. והתנצלות גרועה יותר, אבל לצערנו, גם רווח קטן, של לימוד כואב בתוכנו פנימה.

גדולי ישראל, הבהירו פעם ופעמים ושלוש, את הסכנה שיש בעירוב הדעות, בכלי התקשורת המכנים עצמם חרדים, אך נותנים במה לכל דעה, ללא הבדל דת והשקפה. תוך שחיטת מושגים קדושים, ללא הנד עפעף.

בתודעת העוסקים בחינוך, עוד צרוב הכאב שהיה לפני שנים לא מעטות, כאשר אחד מאותם פורצי גדר, ערך כתבת ענק על תופעה. שקימת בשולים, ואמורה מטבעה להישאר כזאת. באותם ימים זעק אחד מגדולי הרבנים העוסקים בתחום. כי עצם הפרסום יצר נזק עצום. והביא להתדרדרות עצומה. אבל את אותם כותבים ומפרסמים, זה לא ממש מטריד.

הם סבורים ש"עיתונות חופשית" הוא מושג יהודי, ו"זכות הציבור לדעת" הוא מעל גדרי ההלכה וההשקפה. ואם יש רייטינג, זול וצהוב ככל שיהיה, הנה מה טוב ומה נעים, רק נלביש עליו כיפה פאות והווי חרדי, והנה לנו כלי תקשורת "מהודר". אותם כלי תקשורת, דואגים מפעם לפעם להזכיר לציבור, מדוע כל כך מתנגדים אליהם. ועד כמה רבה רעתם.

וכך בשבוע זה, של ההסתה הקשה, יצאו כותרות, כתובות ומשודרות. שכללו "שיחות הבהרה" עם אפרים הלוי, וחזרה על דברי ההתנצלות שלו.

הגבולות כך נראה, הפסיקו מזמן להסמיק אצלהם. אחרת לא ניתן להבין, איך עולה על הדעת, לקחת אדם שמשמיץ כל יהודי חרדי, או לבוש ככזה. שמבחינתו אנחנו, (והרבנים — אחרי ההתנצלות...) אסון למדינה. ולהעניק לו במה לשטוח את הבליו?

רק כדי לסבר את האוזן, האם מישהו היה מעלה על הדעת, לראיין להשמיע את התנצלותו של אחמדניג´אד, על דבריו על השמדתה הפיזית ששל מדינת ישראל? (וכדי שלא תהא טעות! אין כאן חלילה השואה בין ההוא מאיראן לההוא מהמוסד, שהוא יהודי בן ברית). פשוט וברור, שאדם שמבחינתו אתה אויב, אין ראוי להעניק לו במה. במיוחד אם בה הוא ממשיך ותוקף בצורת "התנצלות". יש כאן אדם, שלמרות תפקידו הבטחוני הרם (לשעבר) שהסית נגדנו, שפגע ביקר והקדוש לנו. שזלזל בערכים המקודשים לנו, במורי דרכינו, ואתם, כלי תקשורת הלומי "נייעס" וריטינג, אתם נותנים לו במה להשמיע את "התנצלות" ושאר הבלים שכאלו? היתכן?

וכמו עוד שאלות רבות שהופנו לעבר יצרני החדשות הנ"ל, גם זו תשאר בסימן שאלה גדול. שמשמעותו, אין חלקנו עמכם.