ויכוח אינטלקטואלי מרתק נתגלע בין ראש המוסד לשעבר מר אפרים הלוי לבין המנהיג האיראני המטורף מחמוד אחמדינג´אד.
שני האישים הבכירים שותפים אמנם לדברי ההרגעה ולפיהם אין צורך להתייחס אל הגרעין האיראני כאל סכנה קיומית למדינת ישראל, אבל הם חלוקים ביניהם בשאלה מה כן מהווה סכנה קיומית.
לדברי אחמדינג´אד, מי שמהווים סכנה קיומית, לא רק למדינת ישראל אלא לעולם כולו, אלו הם היהודים.
לדעת מר הלוי, הגישה הזו גורפת מידי. היהודים אכן מהווים סכנה קיומית למדינת ישראל, אבל לא כולם. רק החרדים.
במילים אחרות: כלפי השאלה אם הגרעין האיראני מהווה איום קיומי על מדינת ישראל, אפרים ומחמוד שותפים לדעה כי לא זה מה שצריך להדאיג אותנו עכשיו. למה לפחד מכל איזו פצצונת אטום עלובה שבכלל לא כל-כך בטוח שיוחלט בסופו של דבר להשתמש בה למטרות לא נימוסיות? עדיף להפנות את הפחדים לאיום קיומי מוחשי יותר. משהו שמשחיר את חיינו.
גם בנוגע להצגת היהודים כסכנה מאיימת, אפרים ומחמוד שותפים לדעה כי היהודים אכן מהווים סכנה. אפרים אף מרחיק לכת ומגדיר את הסכנה הנשקפת מהם, כסכנה קיומית חמורה ואמיתית.
המחלוקת בין השניים מתמקדת בשאלת כמות היהודים הבעייתיים. בעוד האנטישמי מטהרן מתעקש להתייחס אל כל היהודים כאל מקשה אחת, הבכיר מתל אביב מבחין בין שני סוגי יהודים. חרדים ושאינם חרדים. מהחרדים נשקפת סכנה קיומית. לא סתם סכנה קיומית, סכנה קיומית חמורה ואמיתית. אבל לא מהיהודים שאינם חרדים. כלפי היהודים שאינם חרדים הוא בשום אופן לא מקבל את עמדתו האנטישמית הגורפת של אחמדינג´אד.
אמנם במהלך הימים שחלפו מאז הביע מר הלוי את דעתו המקצועית המלומדת כראש המוסד לשעבר, הוא הספיק להבהיר כי לא התכוון לחרדים כבני אדם, אלא אל ההתחרדות כתופעה. אבל גם אחרי ההבהרה, קווי הדמיון שבין דבריו לבין דברי הבלע הנשמעים בטהרן נותרו בעינם. שהרי גם אחמדינג´אד מקפיד להבהיר כי אין לו שום דבר נגד היהודים כבני אדם, אלא אל היהדות כתופעה.
לא רעי זה כרעי זה, הצד השווה שבהם שהיהודים, או החרדים — לדברי השניים — כבני אדם הם אנשים נפלאים. אבל כתופעה?!?! כתופעה הם ממש סכנה קיומית. אמיתית. הרבה יותר מהצעצוע הזה, מה שמו, שהאיראנים מייצרים.
מה מביא יהודי עתיר זכויות ומעשים טובים להתייחס אל החרדים בשנאה כל כך עזה? מה מביא יהודי שגדל בבית דתי להתייחס אל ההידור במצוות כאל "הקצנה חרדית המחשיכה את חיינו", כלשונו?
את התשובה לשאלה הזו לא צריכים לחפש בספרי פסיכולוגיה. גם לא בתיקו הרפואי. היא רמוזה בכמה מילים שאמר הלוי עצמו בהמשך דבריו: ´אני התחנכתי בבני עקיבא. שם חינכו לא לקיצוניות אלא לאהבת ישראל´.
זהו. יותר מזה הוא לא היה צריך לומר.
במהלך הדורות קמו שונאים רבים ליהדות החרדית ולכל מה שהיא מייצגת, אבל לא זכור מי שהרחיק לכת עד כדי הצהרה, כי הסכנה החרדית גדולה יותר מהגרעין האיראני. להגיע לרמה כזו של שנאה ליהודים, שכל חטאם הוא רצונם להדר בקיום מצוות, אפשר להגיע רק דרך כור היתוך העונה להגדרה של חז"ל: גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל.
למעלה ממאה אלף בני תורה התאספו השבוע ליד ישיבת מיר בירושלים, כדי ללוות את ראש הישיבה הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל. הם עמדו שם שעות על גבי שעות בשקט מופתי זה לצד זה בגב שפוף ובראש מורכן, בעיניים דומעות ובאוזניים כרויות להספדים שנאמרו בבכי קורע לב, ואשר דרבנו אותם להתעורר ולהתחזק עוד ועוד בעבודת השם. תחושת הטוהר שאפפה את המקום באותה שעה היתה כל כך מוחשית, עד שנדמה היה כי גם היונים הצחורים שחגו מעל ביראת כבוד, חשו בה.
וממש באותה שעה יושב לו בביתו יהודי מנותק, שהתחנך על ברכי אהבת ישראל של בני עקיבא, ורועד מפחד מפני הסכנה הקיומית הנוראה והאמיתית הנשקפת מההמון השחור הגועה בבכי וליבו הולך שבי אחר דברי המספידים "המסיתים" אותו באידיש גלותית עסיסית "להקצין" עוד ועוד בשמירת התורה ומצוותיה; להקצין יותר את ההשתדלות להקפיד בצניעות; להקצין ככל האפשר את ההתרחקות מכל המפריעים ללימוד; להקצין עד למקסימום את העמידה על שמירת טוהר החינוך — ועוד כהנה וכהנה דברי "הקצנה חרדית שיש בהם סכנה קיומית חמורה ואמיתית".
עם הארץ, גם אם ידקלם כל חייו ציטוטים בגודל מצוות אהבת ישראל, גדולה שנאתו לתורה וללומדיה, יותר משנאת האחמניג´אדים לסוגיהם.
איזו הוכחה יכולה להיות טובה ואקטואלית יותר לעוצמת שנאת עמי הארצות מאשר עצם העובדה שיהודי שהתחנך בתנועה הדוגלת בטיפוח אהבת ישראל ושהשקיע את מרבית חייו בעיסוק בהצלת יהודים, לא מהסס להתבזות בפרהסיה עם אמירה כל-כך אווילית, כי ההקצנה החרדית היא סכנה קיומית אמיתית על מדינת ישראל יותר מהגרעין האיראני. והרי מה יצא לו מהדברים המטופשים הללו מלבד בוז וביזיון? |