4-11-2011

נחל שקמה - מצמת דביר לתל קשת

אורך – 21 קילומטר.

דרגת הקושי – מפתיע ורטוב.

משך ההליכה – שש שעות.

"והרי התחזית !  הלילה ומחר יתחזקו הגשמים  מצפון הארץ ועד לצפון הנגב". קריין  חזאי הטלוויזיה.  למרות הגשם הצפוי, כלל לא היה ספק, שנצא לדרך.

"ממילא החזאים טועים. בדרום יהיה בקושי טפטוף. גם כך קשה לקבוע תאריך ולא שווה לבטל טיול". כך שכנענו איש את רעהו בערב שלפני.

בשבע ורבע בבוקר נאספתי מביתי על ידי שלומי ואסף. כעבור דקה חנינו ליד ביתו של דורון. 

"נכנסתי לחרבן" התקבל מסרון קצר בסלולרי.

"בהצלחה".  נשלחה אליו התשובה.

בנסיעה דרומה, התפתח דיון מעמיק בנושא הסלולריות בשירותים.

האם זה בסדר לשוחח מתוך השירותים?  מתי זה נחשב כחוסר נימוס? אולי צריך  להוציא חוק נגד שיחות מהשירותים? ומה עם חופש הפרט? ומה בדבר איכות החיים של המשוחח? ואיך אתה מרגיש אם באמצע שיחה חשובה נשמעים קולות ניאגרה מודחת בצד השני ?

יש הגורסים כי אסור לקחת את הסלולרי לשירותים, ויש האומרים "מדוע לא?" בעיקר אם החמות בצדו השני של הקו.

לאחר ויכוח סוער, התברר כי אין תשובות חד משמעיות. ככל הנראה זה תלוי באדם שאתו אנו משוחחים, בהקשר השיחה, וברמת הלחץ הפיזי.

עד שהתברר נושא חשוב זה, הגענו לתל קשת המתנוסס מעט דרומה מקריית גת,  לצדו המערבי של כביש 40. בתל הקטן והעגול התקיימו יישובים מתקופת הברונזה המאוחרת ועד לתקופה הביזנטית. מהתל נשקפים מרחבי צפון הנגב ופיתחת נחל אדוריים – הגדול שביובלי נחל שקמה.

סימני הגשם הקל שירד בלילה, ניכרו על הקרקע הסדוקה, הצמאה. השמיים האפורים התקדרו. הגשם בדרך לפה. השארנו את הרכב של שחר שהצטרף אלינו ליד תל קשת והמשכנו לצמת דביר. חנינו בתחנת הדלק, ויצאנו לדרך. על מנת להגיע לשביל היה עלינו לחצות את פסי הרכבת ממערב למזרח.

אפשר לעשות זאת בקלות על גשר הכביש המוביל לקיבוץ דביר. אפשר גם להחליק במדרון סוללת העפר, למטה אל פסי הרכבת, לחצות חמש מסילות, להתבונן ברכבת החולפת מקרוב, ולטפס לסוללה שמנגד.  

לאחר כמה דקות הגענו לשביל שפנה צפונה במקביל לערוץ נחל שקמה. הגשם התחיל. טפטוף טורדני, שהתחזק והפך למטר שוטף, שהרטיב אותנו כהוגן.

נחל שקמה ויובליו מנקזים את צפון הנגב מקו פרשת המים בהרי חברון, דרך מרחבי הנגב הצפוני. הנחל נשפך לים בחוף זיקים,  בין עזה לאשקלון.  יובליו  הגדולים – נחל אדוריים, נחל פורה, ונחל סד.

מקור שמו של הנחל, בעצי השקמה הרבים הנטועים לאורכו. עץ השקמה אינו מתרבה באורח טבעי אלא ניטע על ידי האדם. את פירות השקמה בולסים. הראשון מבין נביאים אחרונים היה עמוס.  לפני שעבר לעסקי הנבואה, עבד כנוקד, בוקר וגם כבולס שקמים.

בערוץ הנחל, גדלים בצפיפות קנים, שיחים ועצי אקליפטוס. בית גידול פראי מתפתל ונסתר בין  שדות חומים רחבים, שמשתרעים  מאופק לאופק.

רכבת משא רבת קרונות וארוכה חלפה דרומה על פנינו. שלטי  "חומצה ירוקה" קישטו אותה בנסיעתה האיטית.

אדמת השביל נרטבה והפכה לעיסה בוצית חלקלקה ודביקה  המקשה על הצעידה. גילינו שקל יותר לצעוד על  משטחי הצמחייה הדלילה בצד הדרך, מאשר על העפר בשביל. ביום כזה בצפון הארץ , היינו טובעים עמוק עמוק בבוץ.

ממערב לנו התנשא תל מילחה. התל נצפה היטב לנוסעים לבאר שבע ממזרח לכביש 40 בערך מול בית קמה. ביום טוב היינו מטפסים על התל לתצפית טובה, אבל הגשם המתגבר, הבריח אותנו להפסקת בוקר יבשה, תחת גשר הרכבת העובר מעל נחל שיקמה. תה צמחים, רוגעלך ולחמנייה עם שוקולד. אפיק הנחל הרדוד התמלא לאיטו במים חומים שזורמים מערבה. חיבתנו לגשרי רכבת ידועה כבר לקוראים. הפעם אף אחד לא עצר אותנו והכל עבר בשלום.

דרך מעביר המים הרחב שנותר יבש, חצינו את כביש 40 ופנינו צפונה.  על שרידי הכביש הישן המוצף במים. הגשם המתגבר והולך מצא אותנו שרים –

"I'm singing in the rain, just singing in the rain! What a glorious feeling I'm happy again!" 

השיר נבחר כמובן למייצג את קטע השביל הנוכחי .

הכביש הישן נעלם ושוב צעדנו בשדות הבוציים בגשם הקולח, הכניסה לשמורת פורה.

שלומי הראה לנו איך שותים מי גשם שהצטברו על עליו של עץ שיטה סלילנית .

השטח רחש חיים. חלזונות ושבלולים חגגו את הגשם. אלפי נמלים,  עסקו ברילוקיישן , סוחבות מזון, דגן, ביצי נמלים ואת מה שאפשר להציל מהקינים המוצפים .

בכניסה לשמורת פורה החל הגשם להיחלש. עצי חרוב הפיצו את ריח פריחתם המיוחד באויר הרטוב. אסף  טען שרק מהריח הזה,  אפשר להיכנס להריון.

ככה מתנהג המבוגר האחראי? 

בחדשי החורף והאביב, הנוף באזור ירוק מטורף צבעוני ומרהיב. שמורת פורה ידועה במרבדי הכלניות המדהימים שצובעים את השטח בחדשים ינואר - פברואר. החרציות הצהובות, שיחי החרדל והפרגים מגיעים במרץ - אפריל.

עכשיו הנוף חום, וסגרירי. צעדנו מזרחה לכיוון תל נגילה. בדרך חלפנו על האגם העונתי הריק. לפתע, באמצע שדה מעובד, מצאנו באר עמוקה ועתיקה.

גשר הרכבת המפורסם, נבנה לפני מאה שנים מעל נחל שקמה על ידי הטורקים, שניסו להעביר עליו גייסות וכוחות במהלך מלחמת העולם הראשונה. לא החמצנו את ההזדמנות ועצרנו להפסקת קפה מורתח כטוב ליבנו, ליד גשר הרכבת.

תל נגילה נשקף אלינו מקרוב. התל חולש על מרחבי הנגב הצפוני ולמרגלותיו , בנחל שקמה, נביעה השופעת רוב ימות השנה.

טיפסנו במדרון החלקלק, מועדים ומחליקים ושרים "הבה, נגילה הבה, נגילה הבה נגילה ונשמחה". ציפורן נקוד ורוד שמע את המהומה שהקמנו,  והציץ בנו מתוך העשב החום.

עץ אשל גדול צומח על פסגת התל  הרחבה. במקום יש חרסים, שרידי מבנים וחפירות מעשה ידי מחפשי אוצרות, וארכיאולוגים. אגדה בדואית מספרת  אודות אוצר זהב גדול,  שהטורקים השאירו פה במנוסתם מהאנגלים. 

 מצפון לנו בערוץ הנחל אפשר לראות סלעי גיר לבנים ענקיים שנחצבו על ידי זרימת המים. הגשם הפסיק והשאיר אויר נקי וראות מדהימה.

מתל נגילה פנינו צפונה בערוץ נחל שקמה, תוואי שביל ישראל עובר על השלוחה שממערב לנו. במקום להגיע לקניון נחל סד, התקדמנו  לאורך ערוץ נחל שקמה הסבוך.  לפתע הגיחה מולנו כנופיית חמורים נהוגה על ידי  בדואי רכוב על אחד מהם. הבדואי נופף וצרח לעברנו שנפתח את השער הסמוך, ונאפשר לחמורים לעבור לצד השני של הגדר.

הבוץ החלקלק והשלוליות גרמו לדורון להפגין כישורי החלקה ומעידה יוצאי דופן. על הישבן, על הצד, ובזויות נועזות. לפיכך קיבל מאתנו  את אות "המחליק המצטיין של שביל ישראל".
כעבור כמה רגעים עלה בידו להרים שריון צב צעיר, שניזלל כבר מזמן לתיאבון , על ידי שוכני ערוץ נחל שקמה. השריון נבחר לחפץ המיוחד שייצג את קטע השביל הנוכחי, ונלקח אחר כבוד לארכיון השביל.

בחורשת אקליפטוס עבותה עצרנו להפסקת תה צמחים ארוכה יחסית. הטמפרטורה החלה לרדת.  בקבוקון הוויסקי נשלף וחוסל בלגימות פרועות. המשכנו צפונה והתחברנו לתוואי המקורי של שביל ישראל הלא מסומן. שם פנינו מזרחה על גבי שלוחה רחבה מיוערת בדלילות.

ממרומי השלוחה מעבר לשדות רחבים וחרושים, ולערוץ נחל אדוריים, נשקף תל קשת , שם סיימנו את יום הטיול האחד עשר. גם היום לא פגשנו מטיילים. מעניין למה.

כבר שנה מתחילת הדרך, כמעט מאתיים קילומטר מתוך תשע מאות וחמישים.

בדרך חזרה התנגן ברדיו -  Pink Floyd - Shine On You Crazy Diamond

שנתן מצב רוח פילוסופי ומהורהר. קצת עונג וגעגועים לנעורים.  פרספקטיבה. ..... !

 לקטע השביל הבא