רשמי ביקור במוזיאון תל אביב לאמנות
ביום שלישי האחרון, כמעט שבוע אחרי שחנכו את האגף החדש במוזיאון תל אביב לקחתי את תלמידותי המועטות ונסענו להצטרף לחוויה. למען האמת האגף החדש היה בעיניי רק בונוס, מטרתנו היתה "אוסף מיזנה בלומנטל". פעם האוסף הזה היה אוסף של "אמנות מודרנית" אבל המודרניזם הוא דבר נודד ומן הסתם עבר כבר אל המאה העשרים ואחת, לכן האוסף כמו יתר היצירות ה"מודרניות" במוזיאון קיבלו את השם המתאים יותר – אמנות המאה העשרים. הגו בנפשכם, יותר ממאה שנה עברו מאז שסזאן טבע את המשפט "ניתן לתאר את כל היש באמצעות עיגול ריבוע ומשולש" (בתרגום חופשי מאוד) ופיקאסו שהיה תלמידו לקח הלאה את הרעיון והציג בפני העולם ב-1905 את "העלמות מאביניון" ואת הקוביזם. טווח הזמן שעמד לרשות תלמידותי היה מצומצם לכן החלטנו להתמקד רק באוסף הזה. אחרי שעתיים של בילוי נפלא בחברת יצירותיהם של פיקאסו, בראק, ארכיפנקו, קלימט, קנדינסקי מגריט ורבים אחרים קינחנו ביצירה נפלאה שאינה חלק מהאוסף והיא כבר שייכת לאולם של "המחצית השניה של המאה העשרים" CANTARDIE של פרנק סטלה. על פרנק סטלה ודרכו באמנות אני אולי ארחיב את הדיבור ברשומה אחרת ואולי לא :) (כל אחד יכול למצא בקלות היום חומר רב באינטרנט)
ואז התפניתי לבקר את האגף החדש שנחנך ואת היצירות הממוקמות בו. הסיור עורר בי הרהורים רבים על ארכיטקטורה, על תפקידו של המוזיאון בעולם האמנות העכשוי ועל הכלכלה או הקלקלה שבאומנות, מה שנקרא ART ECONOMY. נתחיל מהסוף, אמנות אף פעם לא עמדה מנותקת מהעולם סביבה או מהכלכלה. כסף תמיד היה מעורב בתהליך היצירה ולמרות הכמיהה של האידאליסטים להפריד בין השניים, לאורך כל ההיסטוריה ברור שהמציאות חזקה מהאידיאל.
אנחנו חיים בעולם שיצירות הפאר של העבר ואפילו העבר הקרוב, אלו שנחקקו בתודעה הקולקטיבית כיצירות פאר, כבר נרכשו ורובן נמצאות במוזיאונים שונים ברחבי העולם. אלו שעדיין נמצאות באוספים פרטיים ימצאו גם הן את דרכן בסופו של דבר לאולמות המוזיאונים או לתצוגה ב"טירות" השונות שאדוניהן מקדישים להן. אם יצירה של ואן גוך נמכרה במכירה פומבית ב 82 מיליון דולר, ברור שדרושים משאבים רציניים למוזיאונים הרוצים להשיג את היצירות הנמצאות עדיין בשוק הפרטי.
מה יכול לעשות מוזיאון שהמשאבים הכלכליים הללו אינם עומדים לרשותו? הוא נסמך על תרומות או מנסה לאתר מראש את אלו שעתידים להיות נושאי הדגל של המאה הבאה ולרכוש את יצירותיהם בטרם יאלץ לשלם 82 מיליון דולר עבור יצירה. כך עשה המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בשנות השמונים ומרתפיו מלאים עכשיו ביצירות שלעולם לא יראו שוב את אור הניאון של אולמות התצוגה. כך עשו גם מוזיאונים אחרים בעולם אבל מכיוון שהרעיון נכשל עברו המוזיאונים לקו פעולה חדש/ישן. הם הפכו למייצרי התודעה הקולקטיבית.
מעמדו של המוזיאון בתור פוסק איכותי הוא בלתי מעורער. כלומר, אם הגעת להציג את עבודותיך במוזיאון זה סימן שעבודותיך הן בעלות ערך אומנותי. מול הרעיון הזה התריס דושאן את המשתנה הציבורית שלו שנקראה "מזרקה" בשנת 1917 . המשתנה עוררה סערה גדולה סביב השאלה האם היא יכולה לקבל תיוג "אמנותי" ולעמוד לביקורת אמנותית רק מעצם היותה מוצגת במוזיאון. אני חושבת שלמרות שעברו כמעט מאה שנה מאז, הנושא טרם ירד מסדר היום האמנותי.
המחשבה הזו ניקרה שוב ושוב במוחי כשאני עוברת בחדרי התצוגה השונים של האגף החדש. האולמות הגדולים מאכלסים תערוכות אשר לדעתי, מקומן בגלריות לאמנות, שם הן צריכות עדיין להתחרות על תשומת הלב והתודעה הקולקטיבית של הצופים, או לחילופין להמשיך את תנומתן במרתפיו. המוזיאון שצריך לקצור ולאסוף את המיטב אחרי שהפרי כבר הבשיל בתודעתנו, מוריד מערכו כאשר הוא שם על המדף פרי בוסר שנקטף בטרם עת ועכשיו עומד לשנות את צבעו רק מעצם היותו מוצג במוזיאון, כמו עגבניה ירוקה בסופר שתאדים עם הזמן, בלי הטעם הטוב של הפרי הבשל.
לאולמות של אוסף המוזיאון באומנות ישראלית, שהוא בהחלט מפואר, כבר לא היה לי כוח וגם אל אוסף הצילום לא הגעתי, השארתי את זה לביקור הבא. בדרכי החוצה נכנסתי לתערוכה שנקראת "פנים אל פנים" ושם מצאתי את שביקשה נפשי. בין יצירות שחלקן רק משובבות את הנפש בצבעוניותן ובגימיק שלהן מצאתי גם יצירות שדנות ברצינות ובלי פוזה בשאלות הנוגעות לביטוי האמנותי העכשוי, ולתפיסת המציאות הפרטית והדתית שלנו בעולם הגלובלי שיצרנו לעצמנו. לשם ולעוד שתי תערוכות, זו של אנסלם קיפר וזו של אבי גנור, אני מתכוננת לחזור ולהביא לכם רשמים עמוקים יותר ממה שאני יכולה לספק אחרי ארבע שעות מתישות וראש ריק. |