יהיה מצדי מיותר להצטנע ולומר שאיני ראוי לחוות דעה בנושא, הדבר ברור כשמש לעצמי ולכל מי שמכיר אותי. אך בכל זאת אני מוצא לנכון להעיר משהו כיון שישנה התפתחות בריאה בשוליים של כתיבת השירה בישראל ואני חושש שהיא עוד עלולה להתדרדר.
כלפי מה דבריי אמורים ?
כידוע לכל השירה בישראל לא החלה מהיום ולא מאתמול, שורשיה נעוצים ככל הנראה מיום בו נולד האדם הראשון ועד אחרית ימי עולם. כי כשם שכל אדם חולם, כך כל לשון משוררת. מי במעט ומי ברב, מי במילים ומי במחשבה. אמנם צורות השירה פושטות ולובשות צורה חליפות לתקופות, בהתאם לרובי המשתנים שבכל דור ודור.
אך לעיני ההמון נוצר הרושם שאחד מכללי השיר ההכרחיים הוא בהיותו מחורז, אם בחרוז פשוט ואם במורכב. ועד לעת החדשה האמינו כמעט כולם כאחד שאפילו חריזה לכשלעצמה אם אינה כנועה לכללי משקל דלתות ויתידות אינה שירה. כך אנחנו מוצאים פייטנים עבריים למן הקדמונים ייניי והקליר שחרזו חרוזים פשוטים ומורכבים, ועד שהתפתחה דרך ההשפעה הערבית בפיוטי משורררי ספרדי , כאיבן גבירול, משה בן עזרא, יהודה הלוי ורבים אחרים, שכבשו את השירה תחת כללי סוגר ובריח דלתות ויתידות בהתאם לכללי החריזה שלמדו משכניהם המוסלמים. כך נהגו כמעט כולם והדבר הפך לחוק בפי כל המשוררים העבריים, עד לעת החדשה.
בעת החדשה החלו ניצוצי המרד לתפוס בעירה ואט אט נזנחו כל הכללים המאולצים שנכפו על השירה החופשית במשך מאות שנים, ונזרקו הצדה בזעם כל כללי החריזה והמשקל המלאכותיים שנכפו על המשוררים מאז ימי קדם , והלשון החופשית נתנה דרור לכתב להביע את כל העולה בדימיון ללא סדר ומשטר. לדעתי זו היתה ריאקציה מבורכת אבל כזו שעברה את גבול הטעם הטוב. וכך קיבלנו משוררים בעיני עצמם שאין בינם ובין עיתונאים ולא דבר. השירה הפכה לסיפור קצר, לעיתים מבולבל ומקושקש, ערך המילה אבד, אין סדר ואין משטר ואין גם לשון זהב. המרד הושלם ! וכל ה"שירה" הפכה לבדיחה אחת גדולה שכל קרוע וכל צב ממלמל לעצמו מילים ואומר " הלוא שירה היא".
בכך, יצא שכרינו בהתנערות מחוקי השירה המלאכותיים של ימי הביניים - בהפסדינו. כמו ילד שחוגג את יציאת הוריו מעבר לים בהתפרעות שלוחת רסן בביתו, כך התפרעו כותבי שירה בהעדר כל חוק. ואני אומר כי אכן מקובל עלי שאין חוקים מלאכותיים לשירה, אך אין מקובל עליי שבהעדר חוק ראוי שננהג כעבריינים.
לדעתי יש משהו רוחני בטבע השירה הנובע מפנימיות נפשך וכופה אותך לדבר במילים קצובות מדודות עשויות ומנופות בנפה או באלף נפה. אין זה חוק ממשרדי הממשלה והאקדמיה אלא חוק טבע מנבכי הרוח והלב. הוא זה שעצב את כל פייטני עולם בראשית היותם עד שלמגינת לב נכלאו כולם תחת עול משקל ויתידות ישמעאלים. לכן כשאנחנו חוקרים אחר שירת הנביאים ואחר שירת חכמי ישראל הקדמונים בתלמוד ובמדרשים אנחנו לא מוצאים כללי חריזה ברורים ונוקשים ובטח שלא משקל דלתות וצירי יולדה. עניין זה נמשך עד תקופת ימי הפייטן יוסי בן יוסי ואף שמואל בן עדיה. המקרא מביע בצורה אמנותית שירה מדודה שיופיה בהעדר חרוזיה כמו גם אילו היא חרוזה היטב. אין בה דבר מלאכותי. כולה שירה במובנה הטבעי ביותר שניתן להעלות על הדעת. ובכל זאת היא חורגת מגבולות הסיפור והיא מובחנת היטב בלב כל הקוראים כשירה ולא כסיפור. זו טבעה של שירת אמת. ואם כי כבר בתקופה הביזנטית טרם השפעת הכיבוש הערבי אנחנו רואים חריזה קיימת הולכת וגוברת, הרי שבראשיתה היתה נעדרת אף מכלל בסיסי שכזה. כולה היתה טבע אנושי מנשמת רוח האדם ללא גבול מעושה אך תחת חוק יסוד ושמו שירה טבעית. השירה הטבעית אפשר ותתבטא בחרוזים אך לא כחובתה אלא מעצם טבעה, ולעולם לא ייתכן שתוגבל למשקלים וכללי פיתוחים מלאכותיים. לכן מבחינתי הדלה, כל שירה בה חרב המלאכותיות מולכת - אינה שירה אלא מעשה רמיה ושעשועי לשון. ריצוף הבית בריבועי מילים - חומר גס ולבנים. אין זו שירה !
אמש קראתי ושמחתי שישנם מעט משוררים ומשוררות בישראל שהבינו שההתפרעות חסרת החוקים עברה את גבול הטעם הטוב, וחלקם מתחילים לחזור לכתיבת שירה תחת חוקי המשקל וכל הכללים שהציבו חכמי ימי הביניים. כמה ממבקרי השירה מהללים אותם ומתפארים בהם. לדעתי הכיוון לחזור לחוקיות הוא נכון ומבורך, אך עצם החוקים שהם רואים בהם כדוגמה לחיקוי ( חריזה, משקל, יתידות, דלתות וכו') הוא טעות חמורה שאסור לה שתחזור שוב ! יש לדעת לאחוז בפירות המרד הפרוע שהיה ולא לאבד את כל התועלת שצמחה ממנו. במקביל אסור להיסחף אך ורק אחריו .
יש לדעת למצוא את שביל הזהב , דרך המלך שבין כללי החריזה המלאכותית והמעושה של ימי הביניים לבין ההתפרעות הברברית של העת האחרונה. לגבי דידי, המודל הראוי ביותר לחיקוי הוא שירת התנ"ך נטולת החריזה המאולצת אך כזו המאפשרת חריזה, וכן השירה העתיקה שהיתה טרם הפציעו להם כבלי המקאמות וסד המשקלות. זו היא השירה העברית העתיקה, זוהי שירת ישראל המקורית ביותר נטולת ההשפעות הזרות והמלאכותיות והיא זו הראויה להיות מופת וחיקוי במדינת ישראל.
הייתי רוצה לראות כתיבה טבעית, ארוכה או קצרה, מחורזת או עיקשת, אך שאחוש בה ברגע קל שהנה שירה נצבת למולי ולא בליל סיפור מילים או יצור מלאכותי . לחזור לטבעיות של המילים הנובעות מרוח האדם בהתפעלו והתרגשותו. להרחיק נדוד מהספרות והחשבון ומכל מיני מלאכת עבודה שבחרו להם בני האדם לכפות בהם את שירתם.
|