קיץ וניצני חורף סוערים ודמוקרטיים עברו על כוחותינו... וכחובבת מושבעת של הדמוקרטיה, אני בהחלט גאה. בחזרתו של גלעד שליט לקול דרישת העם, בדינו של מי שהיה נשיא המדינה כדין אחרון הפושעים הנתעבים, מחאת הרופאים המתמחים וכמובן, בהתעוררות מהאדישות הכללית שהיתה מנת חלקנו משך שנים, והיציאה לרחובות כדי לשנות משהו.
אז למרות שאני באופן אישי לא הייתי הולכת אחרי דפני ליף לשום מקום, אני מסירה בפניה ובפני חבריה חסרי הכריזמה (בעיני, כמובן) את הכובע על כך שחשפו את העצב הרגיש. אבל כאן זה נגמר מבחינתי.
המחאה החברתית החלה כזעקה של מעמד הביניים השוקע אט אט תחת העומס, אך עד מהרה הפכו מנהיגי המחאה ה"אנטי פוליטית" לנושאי בשורתו של קארל מרקס, וביודעין או שלא ביודעין, ביקשו להם מדינת רווחה, ברוח סוציאליסטית.
זה היה הרגע בו אני, שראיתי בעיני את הסוציאליזם, את רעותיו החולות, ואת המתת החסד שביצעו בו, הבנתי שמשהו דפוק במחאה הזו. שלא תבינו לא נכון – אני הכי בעד מחאת מעמד הביניים. חושבת שמה שקורה במדינה הינו שערורייתי. אך לא הקפיטליזם הוא הבעיה, אלא סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות.
על כן בעודי מסתובבת בעיר האוהלים בקיץ, התרעמתי על נוכחותם של החרדים שם. והלא חלק משעותינו היקרות ביותר, בהן במקום להיות עם משפחותינו, במקום לבלות, לקרוא ספר, לשמוע מוסיקה, אנו עובדים בשביל שבסוף החודש יחתכו לנו מהשכר לטובת קצבאות להם ולריבוי ילדיהם. כמובן שאין הם הגורמים היחידים עבורם אנו עובדים. גם ההתנחלויות גובות מאיתנו לא רק מחיר ישיר של עלות אחזקתן ואבטחתן אלא גם עלות עקיפה של הסברתן והצדקתן אל מול העולם. תקציבי הביטחון המנופחים שרבים מהם מממנים משכורות גבוהות ופנסיות לכל החיים של אנשים בני 45 (סבא שלי בן 86 ורק עכשיו הפסיק לעבוד ומי שמכיר אותי יודע מה אני חושבת על צה"ל ושמגיע ללוחמים שלנו שמחרפים נפשם, את הטוב ביותר, אבל פנסיה בגיל 45?) ובסיסים הממוקמים על קרקעות יקרות מפז והרשימה נמשכת.
את דבריי אלו אמרתי בכמה וכמה הזדמנויות ושוב ושוב אמרו באוזניי כי צודקים מנהיגי המחאה שאינם מזכירים את סדר העדיפויות, כיוון שאם היו עושים כן, היו פוגעים באפקט ההמוניות של המחאה. אז למרות התנגדותי לדרישות של מנהיגי המחאה, שבסאב טקסט שלהם אומרות למצוא כסף חדש, יש מאין, כי הרי לא נרצה לפגוע באף אחד כי אז הוא עלול לסמן נוט אטנדינג לעצרת המחאה, סתמתי את הפה ויצאתי מהבית כדי להפגין רוח דמוקרטית.
אך עד מהרה ההתעוררות הפכה להיסטריה. כולם החלו לצעוק את בעיותיהם (אגב, רוב הזמן דובר בבעיות קשות שאכן צריכות לתפוס מקום בסדר היום הציבורי), ובהימנעות מתקיפת סדר העדיפויות הפוליטי נאלצו המוחים להסתפק בהאשמת ביבי והטייקונים. כל יום עלה נושא חדש על הפרק, ובכל רגע נוסף עוד גורם כלכלי לרשימת האשמים ומשם הדרך קצרה לרשימת המוחרמים. שלא תבינו אותי לא נכון, על פניו תקיפת הטייקונים הינה הגיונית, בעיקר לאור הנושא, השערורייתי בעיני, של פרצות בחוק המאפשרות דווקא לבעלי ההון לחמוק מתשלום המיסים התואם להונם, אבל...
וכאן אני מגיעה לבעיה הגדולה ביותר במחאה החברתית הזו. המחאה הזו היא כמו טורנדו, צוברת כח ותאוצה, אוספת לתוכה כל מה שנקרה בדרכה ואיתם צוברת עוצמה נוספת. דה עקא, מה שהיא לא לוקחת, סופו להיחרב גם כן בתוך העוצמה ההרסנית של הטורנדו. אתם וודאי תוהים על מה לעזאזל אני מדברת. אז אכן, המחאה גרמה לממשלה להקים וועדות לבחינת שינויים אפשריים במערכת. אבל היא גם יצרה לחץ רב ופאניקה בקרב הגופים הפרטיים. תשאלו וודאי למה אני שוב אומרת אבל, והרי הלחץ אצל איילי ההון בארץ הינו מבורך וחלק מהמטרה.
אז זהו, שתחשבו שנית. בינתיים היינו עדים להצהרות על הורדת מחירים (האם באמת ירדו? כנראה שלא). מה שבטח פחות שמתם לב אליו הינו העובדה שגופים אלו חדלו לפרסם עצמם כמעט לחלוטין.
והנה הגעתי לרעידת המשנה הראשונה של המחאה החברתית – עולם הפרסום בארץ נקלע למשבר גדול, ורבים מתוכו עומדים למצוא עצמם ללא פרנסה, אם לא כבר.. מיהם אותם אנשים אם לא אותו מעמד הביניים המנסה להתפרנס בכבוד? אני, אם כן, וחבריי בעולם הפרסום הפכנו לבשר התותחים של המלחמה החברתית. אבל בקרוב לא נעמוד לבד אל מול האש.
ברגע שעולם הפרסום בהאטה, גם התקשורת המסחרית, אותה תקשורת שגילתה אהדה כה רבה למחאה ונתנה לה את הבמה, אינה ממומנת וכבר אנו עדים למצוקה הגדולה של ערוץ 10, שעלול להיסגר, ולהכניס אל שוק האבטלה עוד כאלף עובדים, ואלפי ספקי משנה.
וזה לא נגמר בכך... אם אכן הגופים הפרטיים יקצצו במחירים, הם לא יעשו זאת על חשבון הרווחים שלהם. הם יקצצו בכח אדם. אם לא יוכלו להמשיך ולהרוויח, הם פשוט ייסגרו, ואם הם חזקים ובינלאומיים – יעבירו את הייצור שלהם למדינות זולות יותר. כך או כך, בקרוב יגיעו אל קו האש עובדיהם הנאמנים של מפעלי ייצור רבים בארץ, ומי יודע עד לאן המגמה תתפשט ומתי תיעצר.
האם לכך חתרנו, האם זו היתה כוונתם של המשוררים דפני ליף ושות'? כמובן שלא. הם רק הקימו אוהל בשדרה, ומשם רכבו על המומנטום החברתי לאן שהוא סחף. אך כמנהיגים, אם אפשר לקרוא להם ככה, היה עליהם לעשות סדר בבלגן, ולמקד את הדרישות, להבין שלא ניתן לשנות התנהלות של מדינה ביום אחד, שיש לפעול שלב אחר שלב, ולא לתקוף את כל החזיתות יחד.
מחשבה נוספת אולי היתה מביאה אותם להבנה שכדי לעמוד איתנים מול הממשלה, ולהצליח להביא לשינוי הם זקוקים לבעלי ההון, וכדי לעמוד מול בעלי ההון הם זקוקים לממשלה. כמובן שאין זה פשוט כיוון שאחת הבעיות העיקריות הינה שלממשלה ובעלי ההון ישנם אינטרסים משותפים, אך פיצוח של אתגר זה היה יכול באמת להוביל לשינוי. מה שבטוח, ירייה לכל הכיוונים בעיניים עצומות, אולי תביא למות אויבך אבל גם להרג של בני בריתך, ובמילים אחרות, היסטריה כללית אינה מביאה לפתרונות, היא מביאה להרס.
בכל מקרה, אינני אומרת לעצור הכל בכלל, אך אני חושבת שכדאי לעצור לרגע ולחשוב. אנו ניצבים בפני התעוררות חברתית מופלאה ומישהו חייב לנתב אותה בצורה שקולה וחכמה, אחרת רבים ייפגעו, ומה שיהיה הכי עצוב זה שכתוצאה מההתנהלות הלקויה, אותה התעוררות, תהפוך לאכזבה גדולה ותחזיר את הדמוקרטיה הציבורית מהרחובות להתחפרות באדישותה, כיוון שגם כך שום דבר טוב לא יצא ממנה... |