חמש לפנות בוקר,

חזרנו כולנו מהדירה של שי,

עשינו ערב קריוקי הוא גר בצפון שאני שונאת, 

אני נהגתי, כרגיל, העיניים שלי התייבשו מהחום,

חיכיתי כבר להגיע שהנסיעה תגמר,

שאוכל להתייפח, לשחרר.

עליתי לחדר,

השלט של התחנות היה רחוק ממני,

לא טרחתי לקום, בהיתי בטלוויזיה,

והייתי חייבת לכתוב, 

אז הפלאפון שימש לי טיוטה,

וכתבתי..וכתבתי,

והדמעות לא הפסיקו לזלוג,

כשהתעוררתי, קראתי מה שכתבתי,

ושוב הברזים בעיניים נפתחו בעיקר שבסוף היה כתוב שם,

"תוך כדי שהמוות אורב לי בפינה,

אני מבינה שאולי כן ואולי לא יש אמונה באהבה,

ואם יש משהו שגורם לי להתייפח ולאבד את התקווה זה זה,

מרגיש שהתמימות והטוהר פסחו עליי ולא יסתכלו עליי במבט לאחור וימלאו לי את החור".

מחר אני במרכז,

חברה מתחתנת,

השמחה כן גדולה,

אבל אני צריכה להתאמן על הפרצוף שלי,

תוך 24 שעות.