אחרי כמעט שנה של שיחות טלפון הטרנס אטלנטיות, פגשתי סוף סוף בילדים של איוון פיזית. הרגשתי כל כך נח איתם, כל כך טבעי. נדמה היה שגם הבנות הרגישו כאילו הייתי לידם מאז שנולדו. אחרי חשבון נפש קצר עם עצמי דחיתי את החזרה שלי ארצה בעוד חודשיים.

מצבה של אישתו של איוון לא השתפר מאז שהגעתי.הורדתי ממנה את הנטל ההתעסקות עם הבנות, הכנת ארוחות בוקר ולפעמים צהריים לכל המשפחה. הפתיע אותי שנהנתי מזה. הגרוש שלי היה לוקח אותן לבתי ספר ולגן ובחזרה. הסבתא באה לנקות את הבית. שום דבר לא שיפר את מצב רוחה של אוליינה. לקחתי על עצמי את הכביסה והכנסתי את הבנות לאמבטיה מדי יום.  האשה התעלמה מהקשר המתפתח שלי עם הבנות. הדבר היחיד שהתנגדה אליו היה הקשר שלי עם התינוק. מכוון שהייתה עדיין מניקה, כיבדתי את רצונה לשמור אותו קרוב אליה.

הקלילות שבה נכנסתי לנעליים של אשה מטפלת בילדים וההתחברות שלי לתפקיד, הפתיעה, הקסימה והפחידה אותי בו זמנית.

ימים לפני שעזבתי את הארץ פגשתי את ידידה הטובה שלי והיום אמא ל-8 ילדים משלה אנסטסיה מכאלי. הפקתי איתה כמה תוכניות טלויזיה ומאז שמרנו על יחסי ידידות. כשנפגשנו, אנסטסיה שאלה אותי מה הסיבה לחופשה הארוכה שאני לוקחת.(לא באמת מתאים לי- חופשות). הסברתי לה שאני נוסעת לעזור לגרוש שלי עם שלושה ילדים הקטנים שלו כי אישתו הנוכחית חולה נפשית. אנסטסיה התעניינה אם יש לי נסיון כלשהו עם ילדים  ועוד כאלה קטנים. עניתי שלא ממש. אנסטסיה, הידועה בישירות התוקפנית שלה, ירתה בי את השאלה הבאה. " אז למה את חושבת שתהיי מסוגלת לעזור לו? יש לך מושג מה זה 3 ילדים קטנים?". חייכתי אליה ועניתי משהו שאז לא ממש הבנתי בעצמי. " אין לי מושג. אבל אני מרגישה נח איתם כאילו הם שלי." אנסטסיה הסתכלה לי ישר בעיניים דקה ארוכה, ואז חייכה חיוך כמעט אמהי ואמרה: " עכשיו אני רגועה. אם זה הסיפור שלך – את תסתדרי. שיהיה לך בהצלחה, יקירתי."

נזכרתי בשיחה הקצרה הזאת שוב ושוב כשטיפלת בבנות. עכשיו, חמש שנים אחרי אני יכולה להוריד את הכובע בפני גברת מכאלי. אשה יפה,פקחית, אנרגטית ופורצת גבולות. היא צדקה. גם אז וגם באירועים הרבה יותר קשים, הסתדרתי עם הילדים בקלות יחסית כאילו היו שלי.