לאבד אמון אחרי שהיית אדם המאמין ביפי האדם,בכוונותיו,בתום ליבו. לאבד אמון במדינה ובהתנהלותה:במוסדותיה,בתפקוד משרתי הציבור -לאחר אמון מלא בהם ובתומתם. אין לי מושג איך עוצב האמון והתום שבי ,בכוונות הטובות של באי העולם,אך כך צעדתי שנים רבות .אולי הייתי מעין אוטיסטית שלא חפצה לראות את הרע רק את הטוב... החבר הראשון והשני קיבלו ממני את כל האמון גם אם מידי פעם היתה עולה תהיה..כל עוד לא חוויתי את ההיפך מאמון מצידם -נתתי להם קרדיט ההובלה והחיים בזרימה. כך, גם עם בן זוגי ואבי ילדי.תמיד לימדתי עליו זכות ,מתוך אמון מלא שגם כשהוא פוגע הדבר נובע ממקום של תום ואהבה אלי. וכשיצאה האמת לאור והאמון הופר -הייתי כמשותקת.וגם כשרצה לשוב, לא יכולתי יותר לקבלו למקום שנשבר.חוסר אמון מוחלט בו. מעשיו,הכפשותיו,דרכי הרמיה שנקט[ואני מאמינה שהרבה עורכי דין עזרו לו לנתב נכון את תחבולותיו]-לא ניתן היה לסלוח על כך. כאישה המשתדלת לומר את האמת לאמיתה לפי תפיסתי ,לא יכולתי לשוב ולחלוק עצמי וביתי עם אדם שפניו הפכו מלבנים בעיני לשחורים. ומדינתי? "אישה את לא לבד"...הרמאות הגדולה ביותר.הפרסומת המביישת את מדינתנו וקורבנות רבים מוכיחים עד כמה האישה לבד... ובתי המשפט?ועורכי הדין?ואנשי הדת בל נשכח! והאנשים עם הסטיגמות על גרושה,חד הורית,ילדי גרושים ועוד... הדבר העצוב ביותר שאיבדתי ולצערי אקח לקבר הוא אבן היסוד לנשמה.הוא האמון-לא בעצמי אלא בזולת."אם אין אני לי מי לי"-זהו המוטו המלווה אותי מאז השבר הגדול בחיי. |