0
אפלולית עצים מסתירה מלכודות שהנחתי מזמן כבר איני זוכרת מיקומן פתאום למדרך הן נזעקות
בכל פעם אני אחרת, לא לומדת, ילדה מעייפת. לפעמים, כמו עליסה, אני חושבת, שהעולם האמיתי הוא במראה וממציאה אותי עם סוף טוב מההתחלה
ויש ימים מרובדי קוצים וידי מלאות אבק וריקם החיבוק לא מרגיש שמש חוצה בשחור לבן, אחת מכולם בקצב הליכה איטי של החיים מחר אלמד עולמות חדשים בוודאי, אלה שלא טרחתי עדיין על פשרם.
מרחוק, גם זברה נראית אפורה
או אולי זה רק שהיער תמיד סבוך יותר רגע לפני שייפתח בפניך אל זוהר הדשא ובריכות דגי הזהב. |