התקשורת מלאה בשמועות ומיחושים. תהיה מתקפה על איראן, לא תהיה ?
למעשה יש הרבה יותר משמועות. יש גם פירוט של מי בעד ומי נגד, ומה עושים כדי לשכנע את מי.
הדרגה הראשונה החמורה של הפטפוט היא בעצם הדיבור על הנושא.

התקשורת מפרסמת הדלפות מדיונים פנימיים שהיו או לא, ומאמירות של אישים שהיו או לא ־התוצאה, לכל העולם ברור שישראל מתכננת מתקפה, השאלה רק מתי. הצמא להתבטאויות בנושא מצד שרים ובכירים הוליד ציטוט שקרי לחלוטין, כביכול מאת השר אלי ישי על תקיפה באיראן. מסתבר, שהאיש לא הזכיר ולו במילה אחת את איראן ולא את המילה תקיפה (ההקלטה והתמליל הוכיחו שהוא דיבר על תקופה קשה, ובכלל התכוון לאביב האיסלאמי) אבל לתקשורת זה לא היה ממש איכפת, הם ציטטו אותו כדי להבליט את המתקפה על איראן.

שקוף לגמרי שההדלפות הללו, שקריות או לא, מכוונות להרתיע את הממשלה מתקיפה באיראן. בכך משמשת התקשורת, ולא בפעם הראשונה, כגורם מחליט במקום גורם מדווח. ידוע, שלפני תקיפת הכור בעיראק שלח שמעון פרס מכתב לראש הממשלה דאז מנחם בגין, ובו הביע את התנגדותו לתקיפה. המכתב גרם לדחייה של חודשים במבצע, כי הצבא חשש שאם המידע הגיע למישהו כמו שמעון פרס הוא יכול היה להגיע גם לעיראקים (מעניין איך עלה בדעתם חשד כזה...). כאן לא מדובר במכתב מבכיר לבכיר, אלא, בפריסת הנושא בצורה גלויה לעיני כל אזרחי ישראל ולציטוט בכל כלי התקשורת בעולם. זו בעצם התערבות העיתונות במלאכת השלטון. ואם לא די בכך, השלב הבא הוא פרסום
המתנגדים והתומכים, והפעלת לחץ ישיר על התומכים.

כידוע, תמיד קל יותר להתנגד מאשר ליזום. כי יוזמה עלולה להיכשל, ואילו התנגדות ליוזמה אינה נכשלת לעולם כי היא רק התנגדות ואין בה פעולה המסוגלת להצליח או להיכשל.

יש כאן הפחדה ברורה של העוסקים במלאכת השלטון גם בעצם הפרסום וגם בהבלטה של המתנגדים, כדי להכין את הקרקע למתקפה ולסילוק בסגנון: ״אמרו לכם, הזהירו אתכם״, זהו דבר שמפחיד גם אנשים רגילים ובוודאי שפוליטיקאים האמורים להיבחר. הכוונה היא להרתיע את השלטון מליזום. אך מעבר לכל יש כאן כדי ללמוד על הגורמים המשפיעים על קבלת החלטות במדינה, גם החלטות גורליות. מסתבר שהכל מוחלט כאן ממניעים ומשיקולים אישיים.

■ ■ ■

מאיר דגן, איש שנחשב ל״מר ביטחון״ מתנגד לתקיפה מסיבות שנתפסות כפוליטיות וקטנוניות. השר בני בגין מהליכוד, החבר בקבינט, אמר כי הדיון התקשורתי בסוגיית התקיפה באיראן הוא ״הפקרות מטורפת״, כהגדרתו. את ההתבטאויות בנושא מצד ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, תקף השר בגין: ״זו מעילה באמון. זה מעשה נבלה שמקורו בשיגעון גדלות של אנשים״.

״מעולם לא הייתה התפרקות מאחריות ומסע של הפקרות כמו בימים אלה״, אמר השר בני בגין. ואילו חבירו דן מרידור, אמר כי ״המעשים של ענת קם, בגינם נשלחה ל־4.5 שנות מאסר, מחווירים לעומת שחרור האמי-רות האלה לתקשורת״. (אנחנו מבטיחים לא להרבות בציטוטים של דן מרידור...)
כבר בנוגע לעסקת גלעד שליט היו שהתבטאו כי התומכים בעיסקה כמו המתנגד-ים לה אינם מתחשבים רק בשיקולי וצורכי ביטחון המדינה אלא גם בשיקוליהם התועלתיים האישיים.

שיהיה ברור שאין כאן כל עמדה בעד או נגד העיסקה, אלא אמירה כוללנית ששני הצדדים, כך על פי הפרשנים, גיבשו דעה על פי איך זה ייראה בציבור.

התומכים רצו את הפופוליזם של ההמון שיתרגש וישמח (ומי לא התרגש ושמח) לשחרור השבוי, והמתנגדים בנו על חיזוק תדמיתם כמי שמתנגדים לכל פשרה עם הערבים.

זה לא אומר שלאנשים באופן מוצהר לא איכפת מהביטחון, אבל זה אומר שהמנהיגים שמים את טובתם האישית יחד עם שיקולי הביטחון באופן שגורם לכל שיקולי הביטחון

להיות גם שיקולים אישיים.
■ ■ ■

ובחזרה לאיראן:

בשורות הבאות תירשם תזה שהיא על אחריותו של הכותב, ללא מקורות, ללא הדלפות וללא כל סימוכין.

התזה אומרת כך: מדינה שרוצה לתקוף מתקני גרעין של ארץ אויב נמצאת במלכוד, מצד אחד היא חייבת לשמור על כך בסוד מוחלט כי העדר גורם ההפתעה עלול לסכן את המבצע ואת המבצעים.

מצד שני תקיפת מתקני גרעין תוליד קרוב לודאי מהלומת נגד קשה ומאסיבית שכמותה לא נודעה עד כה. גם אלה הסבורים שחיסול היכולות הגרעיניות של מדינת אויב מצדיק את הסיכון לתגובת נגד על כל המשתמע מכך, יודעים שיש צורך להזהיר את הציבור מפני התגובה, שייערך, שיכין מחסה, שיצבור ציוד.
אבל להודיע לציבור - זה לאבד את גורם ההפתעה, אז מה עושים ?

מדליפים, מכחישים, מתרגזים על ההדל-פה וחוזרים ומכחישים. זה מה שעושים.

לא ברור אם יש כוונה מאחורי התנועה, חצי תנועה תקשורתית המתחוללת כאן, אך מה שלא יהיה יש כאן מסר, מכוון או לא, שיש מצב או סיכוי, ולו קלוש, שישראל תתקוף באיראן.

אם ישראל תתקוף באיראן יש סבירות לא קטנה שאיראן תשלח טילים לישראל. הטילים הללו יהיו משמעותיים הרבה יותר מ־39 הגראדים ששלח סאדם חוסיין.

סביר להניח, ושוב, מדובר בהשערה שישראל לא תיתן לאיראן להרוס אותה ואם תהיה הגזמה, עלולה להיות ״מכה שנייה״ שמטרתה לגרום לאיראן לחדול מלשלוח טילים, או ליתר דיוק לגרום לאיראן לחדול. מה יהיה אחר כך? לא ברור בכלל. ייתכן שמעז יצא מתוק, וכשראש הנחש יוכה, כל הפחים הקטנים בדמות חמאס וחיזבאללה יתגמדו מעצמם, אך ייתכן שתפרוץ כאן מלחמה כלל עולמית, רח״ל.

מה שברור, שנכון לחשוב על זה, להתכונן לזה, ואפילו להצטייד לקראת זה.

יהיו שיתקוממו ויגידו ״מה הוא מפחיד אותנו״, ועל כך נוהג אבי לומר ״מוטב לפחד מאשר להיבהל״.

כיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים שאין לנו על מי לסמוך ולהישען אלא על אבינו שבשמים.

זה אומר שאל לנו לחוות דעה לכאן או לכאן(אלא אם כן גדולי הדור יידרשו לכך), אך לעשות השתדלות והכנה מוקדמת, תודעתית וארגונית, ולהרבות בתפילה לדי שניוושע בתשועת עולמים.