הקטע ששבר אותי בסרט 300, שובר הקופות שמתיימר להיות אפוס מלחמתי היסטורי מרשים ורווי פעולה, הוא לא המשחק הגרוע, המוגזם, רווי בתזוזות פנים דרמטיות מדי עד כדי גיחוך, גם לא האפקטים שחור לבן, הקפאת התמונה כשפתיתי שלג נעים מסביב כשאין לכך באמת צידוק אומנותי שלא לאמר עלילתי (ניסוי עלוב לחקות את מחול הפגיונות המרשים). מה ששבר אותי הוא שאחרי 40 דקות של צפיה בגברים בתחתוני ספידו ספרטניים עם קוביות בבטן שמשיגים רק אם בילית 8 ימים בשבוע במכון כושר, ו- , 40 אלף שייקים של פרוטאין (חוץ ממיקל לואיס שנולד ככה) הדבר היחידי שהבנתי הוא ש :אההההההההההההההההההה היא נהימה שמתיחסת ליציאה לקרב, שספרטנים הם גברים שאוהבים דם יותר מסקס אנאלי ושהנשים שלהם הולכות בלבן צמוד בכל ימות השנה כאילו הן חובשות אולוויז (עם הג'ל השומר על לכידות הנוזלים). וכשמדי פעם כשאחד מהלוחמים הספרטנים מוציא מהפה משהו שאינו נשמע כמו נהמה, והוא אינו עסוק בלשפד איזה פרסי שהגיח לשניה ומת (עוד ישראלי מצליח בהוליווד) הוא למעשה עומד ומדקלם שירה יוונית עלאק פיוטית מזעזעת, נניח במקום פשוט לדבר. תעשיית הסרטים ההיסטורים מתחלקת סופית לשניים – אלה שלובשים בגדים היסטוריים אבל מדברים כאילו הם בהארלם של ימינו ואילו שמנסים לתת חיקוי נאמן למקור ומדקלים מילים סיפרותיות עם הרבה Nor בתחילת משפטים. ערימת הגופות הפרסיים הזכירה לי את יום השואה המתקרב, צילומי הקרב נראו כאילו שיכפלו במחשב את אותה סצינה של אוווווווו פרסי משתפד טראח פרסי נופל. פצפוצי הגולגלות היו מאד אמינים הידד היאח. זה לא שאני שופטת את הסרט על אמינות חס ושלום. כמו שרוברט מקי טוען בספרו המאלף, סרטים הם למעשה בידור, ממתק מצופה, שאמור להקל עליך בעודך בולע את הסיפור אותו רצה יוצר הסרט להאכיל אותך. ממש כפי שמחביאים לעוללים את התרופה בתוך סירופ ורוד מתקתק. בסרט אמור להתחבא מסר , טוב מול רע, שיוון הזדמנויות, התחממות כדור הארץ, אהבה, גם בסרט הקיטשי ההוליוודי הרע ביותר, גם בסרט הבדיוני ביותר. לפעמים המסר מפתיע, לפעמים בועט בך בבטן, לפעמים מסר פשוט כמו אהבה בין הגיבור לגיבורה. סרטים משנים אותנו גם אם זה רק לשעה וחצי. הם גורמים לנו לרצות להיות קשובים יותר, סובלניים יותר לשונים מאיתנו, להתעצבן על עוולות, לחלום שזה אפשרי או לכעוס כשהרע מנצח בסוף. סרטים גורמים לנו לרצות להיות אנשים טובים יותר גם אם אחרי שעה וחצי נשכח את הממתק שכרגע אכלנו, נשאיר את העטיפה יתומה על רצפת הקולנוע (או בסלון עם סרט צרוב) ונחזור לאדישות של החיים היום יומיים שלנו, לפקקים לעצבים ולמוות לערבים. לא רק שלא היה שום צידוק לזמן שביזבזתי על הזועה הזו, גם לא הפסקתי לחשוב שגברים לא יודעים לעשות שום דבר חוץ ממלחמות וסרטים גרועים על מלחמות. (טוב נו הגזמתי).

ואז אחרי כ"כ הרבה קוביות הסתובבתי לבן זוגי ומילמלתי לו משהו על זה שהוא צריך ללכת לחדר כושר לפחות 7 ימים בשבוע, בעודו עונה לי מבלי להסיר עיניו מהמסך "שקט אישה".