טיפוס הרים תפס תאוצה בשנים האחרונות ברחבי העולם. מידי שנה מגיעים להר האוורסט, הוא הגבוה בעולם, כ - 25,000 מטיילים.

בדרך אל ההר נתקלים המטיילים בבתי מלון, חנויות מזכרות ומסעדות. מאות בודדות מתוך המטיילים הרבים מנסים לטפס עד לפסגת ההר שגובהו 8,848 מ'.

הר הקילימנג'ארו מתנוסס לגובה של 5,895 מ' ומידי שנה עשרות אלפי מטפסים מנסים להגיע אל פסגתו.

לדעתי הטיפוס לפסגת ההר הוא קל מבחינה טכנית, הגישה אליו נוחה וקיימים בו מחנות מסודרים ללינה, עובדה שהפכה אותו לפופולארי בקרב מטפסי הרים. אך מה שנתפס כקל יחסית, הופך את הטיפוס על ההר למסוכן. הגובה ומזג האוויר הקשה בפסגת ההר הובילו להכרעתם של מטפסים שלא היו מנוסים מספיק או שהיו פזיזים ולא הקדישו מספיק תשומת לב לסכנות.

מסע שבע הפסגות הוא מסע ארוך, מסוכן וקשה במהלכו מתקיים טיפוס לפסגה הגבוהה ביותר בכל אחת משבע היבשות. המסע הפך בשנים האחרונות למסלול הבגרות של מטפסי הרים ברחבי העולם והוא מצריך מחויבות גדולה לאורך שנים. עבור המטפסים שיעמדו באתגר, מסע זה יהווה סגירת מעגל חיים ארוך בפסגות ההרים.

טיפוס הרים הוא ספורט אקסטרים וכמו כל ענף אחר המשתייך לספורט אקסטרים, גם בטיפוס הרים קיימות סכנות.

גורמים שונים אינם תלויים במטפס וסכנות קיימות גם כאשר המטפס הוא מיומן ומחזיק ביכולת טכנית גבוהה וכושר גופני מתאים. במהלך טיפוס הרים עשויות להתרחש סופות שימנעו המשך התקדמות, מפולות שלגים, פציעה של אחד מהחברים בצוות ומצבים אחרים.

על מנת לצמצם את הסכנות בעת טיפוס הרים, אני מדגיש כי חשוב להתאמן הרבה, להחזיק בהרבה סבלנות, להיות בעלי כושר גופני טוב ובעלי היגיון בריא.