| הערב הקריר והרטוב מקדם את פני בדרך אל חנות הפארם. בראש מחשבות על ראיונות העבודה שעברתי, והחיים בכלל. האוזניים קולטות צלילים שונים מהרגיל לשעת ערב. חוט המחשבה ניתק. אלה צלילי שירה ונגינה. העין קולטת מעגל ריקודים ואנשים שעומדים. על הבמה – מנורה גדולה וכמה מכובדים. נר ראשון של חנוכה! מרוב התרוצצויות, כמעט ושכחתי. בחורה צעירה שפניה אומרות חיוך ג'ינג'י מביטה בהם. שערות ראשה תלתלים תלתלים, כתומים זהובים. מעיל כמו מין דובון עוטף אותה, אני לא בדיוק מצליח לזהות את הצבע. אנחנו חוצים את הכביש. המוסיקה, שנשמעת היטב בכל עבר, מצליחה להרקיד, גם אם לרגע, שני צעירים מהצד השני של הכביש. אני ממשיך לפסוע וחושב על העבודה שאני מחפש בכזו קדחתנות, ראיון אחר ראיון, פגישה אחר פגישה ועדיין אין מוצא. המינוס בבנק הוא עובדה קיימת ואני צריך כסף, או אולי נס חנוכה. נכנס אל הפארם לקנייה, משחת שיניים. דלת הזכוכית מעבירה אותי לריחות בשמים, תרופות וסבונים. מבחוץ עדיין אפשר לשמוע את קולות השירה והברכות: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כמה דקות אחרי, אני יוצא ומספיק עוד לשמוע בכמה קולות עולים ויורדים את "מעוז צור" וברכות כמובן למכובדי העיר. אני שוב בדירה. אין לי חנוכייה. אני מטלפן לאימי לשאול מה קורה וחדש. "איך היה בראיון העבודה?", היא שואלת. היא בזכרון יעקב, קפצה לבקר את אחותי. "היה בסדר, נראה מה יהיה", אני משיב ובעצמי יודע שלפחות באחד מהם, הסיכויים כנראה לא ממש גדולים. הטלפון מצלצל. אבי על הקו. "בוא להדליק נרות חנוכה" הוא אומר. אני יוצא שוב. המחשבה עליו לבדו שם בדירה, גורמת לי למועקה. אני מגיע בדיוק בזמן כדי לראות אותו יוצא מהמכונית. שם בבית הורי, רגע לפני שהאור נדלק, אני נזכר איך זה היה פעם, כשהייתי יותר צעיר. היינו יחד, אני, אחותי, אחי והורי מדליקים נרות, שרים. עכשיו גדלנו. כל אחד במקומו. רק אני לא יודע עדיין איפה מקומי בעולם הזה. גם הכלבה שהייתה לנו כמעט 17 שנה וכבר כמה שנים איננה, פתאום עולה לי בזיכרון. "תדליק את הנר", אומר לי אבי. אני מתחיל לומר את הברכות, ונאבק עם הגפרורים שעושים כאילו דווקא ולא נדלקים. הנר נדלק וכבה, נדלק וכבה. לבסוף אני מצליח. הטקס הקטן הזה מצליח להעלות על פני חיוך קל. השירה שלי ושל אבי מביאה איזושהי הקלה. אנחנו יושבים לשתות כוס קפה ביחד ואני עוד מצליח לתהות, אולי עוד יבוא איזשהו נס קטן, נס חנוכה. |