"בשבוע הבא אני נפגשת למין הרצאה עם האנשים האלה שסיפרתי לך עליהם, רוצה לבוא איתי? הייתי רוצה שתגידי לי מה דעתך עליהם" אני אף פעם לא הולכת למפגשים כאלה אבל חשבתי שלא נורא להקדיש לענין שעה, שעה וחצי. מקסימום אני אספג לאיזה קיר בצד ואתן לזמן לעבור. המפגש היה אמור להתקיים באחד מבתי הקפה במרכז המסחרי וחשבתי לעצמי שזה תמוה לקיים פגישה כזו במקום הומה מאדם. "מי יודע" ניחמתי את עצמי "אולי הם שכרו את המקום לשעה, שעה וחצי, אוכל לתפוס לעצמי איזה שולחן צדדי ומשם להשקיף על המפגש".
כשהגענו למקום והיא החנתה את הרכב היא אמרה פתאום " דיברתי איתם ושאלתי כמה זמן זה ימשך והם אמרו משהו כמו חצי שעה" . "גלינג גלינג!!!" צלצלו כל הפעמונים בראשי, "זו הולכת להיות פגישת מכירות!!!" אני שונאת פגישות כאלה אבל כבר הבטחתי לה וזה רק חצי שעה של סבל, "טוב, אם יהיו מספיק אנשים אני אוכל להיטמע בהמון" כך מרגיע אותי הדיבור הפנימי ואנחנו ממשיכות ללכת.
נכנסנו. ליד שלושה שולחנות קטנים מחוברים יחד ישבה חבורה קטנה מאוד, קטנה מדי, של אנשים. אני הרגשתי ממש כמו עכבר טיפש שנפל לתוך מלכודת ועצרתי על המקום אבל ראיתי את פניה מאדימות והבנתי שאני ממש לא יכולה להסתובב עכשיו ולהסתלק משם כמו שהייתי עושה אם הייתי לבד. גם הזכרתי לעצמי שאני כבר לא מפחדת מאנשי מכירות, סתם שונאת אותם. שניה הלאה במורד המחשבות שלי חשבתי שאני בעצם יכולה לעבור את זה בגבורה, מקסימום בסוף אני אחנוק באלימות מופגנת את אחד משלושת אנשי המכירות שהיו שם ואצפה בזילזול איך השניים האחרים נסים משם על נפשם.
התיישבנו, כל אחד הזמין משהו, איש המכירות הראשי התחיל לדבר. במכירות הכלל ברור - המניפולציה הרגשית חייבת לבוא מיד על הפתיחה. אתה אומר משפט שמערער את המקום הנוח של הלקוח הפוטנציאלי שלך, אחר כך תרגיע אותו שהוא "לא" ואחר כך תגיד לו שבמקרה והוא "כן" אז לך יש את התשובה. אני נחמדה בדרך כלל, יד על הלב, אני אדם טוב ואוהבת אנשים אבל אנשי מכירות מוציאים ממני את הקטעים הכי נוראיים שלי. כבר זמן מה שאני עושה מאמץ להשתחרר מהדבר הזה ואולי הפעם זה יהיה מבחינתי סיפור הצלחה.
אני שומעת את האלימות הכבושה בקולי כשאני מציבה לאיש ההוא בחולצה הכתומה, שכל הזמן מסתכל על השעון שלו, שאלה כזו שמתכוונת להגיד לו "היי, אל תפחיד אותי, דבר על עצמך, אני כבר לא בקטע הזה" ואז אני פוגשת את מהלך מספר שניים. האיש המותקף נסוג ושני העוזרים הרכים והנחמדים פוצחים במקהלה מזמרת. הם בכלל לא אנשי מכירות, הם בעצם לקוחות מרוצים שהצטרפו לאירגון. גם הם היו פעם במקום שלי והנה כמה שהם התקדמו.
אני שותקת. בעצם, אני חושבת לעצמי, מה אכפת לי. אני לא אקנה מהם דבר, אני יודעת את המקום שלי, אני בכלל באתי רק בתור צופה חופשית ואני לא בסכנה. אני מתמזגת בשלווה עם כוס הסודה שלי ונותנת למילים לפזז סביב. איש המכירות הכתום עם השעון אומר שהזמן תם ומי שרוצה יכולה להירשם, להשאיר מספר טלפון והם כבר ייצרו איתה קשר. שלוש נשים צעירות ואחת מבוגרת נרשמות.
"ואת? מה איתך?" שואל אותי האיש הכתום. "אני כבר במקום אחר" אני אומרת לו. "יש לזה שם?" הוא שואל. לא ברור לי אם זה מסקרנות או מהרצון שלו לקבל מנוף למניפולציה חדשה ואני... רגע אחד אני מחפשת בפנים את השם... אין לזה שם, אבל אני יכולה למצוא משהו מספיק קרוב, משהו שיראה לו שאני כבר יותר.... רק רגע אחד ובמשנהו אני חושבת שאני כבר לא צריכה את זה, שהשם זה לא הענין, שאני באמת לא שם ושכל מה שחוויתי היה רק אפטר אימאג' של מי שפעם הייתי. אני לוקחת אויר, "לא אין לזה שם" אני אומרת בפשטות ובזה מסתיימת הפגישה.
למחרת, אני עדיין חושבת על השם ההוא שלא אמרתי, על הויתור. אני מרוצה מעצמי. המורה הרוחני מחייך ואומר לי "השם לא היה מספר את המהות, השם רק היה מבטא את הדימיון שלו ואת הזיכרון שלך". אני עוד יותר מרוצה, אני באמת במקום אחר, האפטר אימאג' הולך ומטשטש. |