0

0 תגובות   יום שני, 14/11/11, 02:52

אתה אטום בתוך קופסא,

במרחק של נימה בתוך האדמה,

שורשים צומחים מתוך עינייך,

בעולמך אין אף סימפוניה,

רק שלווה.

 

בעולמי כובשת סערה,

נשימה אחר נשימה,

את הנשמה.

לרגעים אני ניצב בשקט,

כמו בעין הסערה.

 

בחלומי אתה מוסתר כצל,

בזכרוני אתה סתם חור אפל,

במסעי, במבטי אל שולי הדרך החולפים,

כמו נמרח הזמן אל המחר,

שבו אני כבר לא אהיה כאן.

 

פרורים של זיכרון מכים בי,

מעוררים געגועים,

מביסים את הלילה

אליו נסוגה דמותך.

רק לרגע, למרחק שבין

נשימה לנשיפה,

מספיק כדי שאדע

שזה לא רק אני,

שאתה, באמת.

 

 

דרג את התוכן: