שנה עברה מאז שפרסמתי את הפוסט הראשון שלי. באופן מעט אירוני, יום ההולדת של הבלוג חל, איך לא, ביום הזיכרון לרצח של יצחק רבין. הוכחה נוספת לכך שאינני לוקה בתסביך גדלות, אלא שהעולם באמת נגדי. תהפוכות רבות עברו עליי בשנה האחרונה, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. והנה רק הבלוג, הכתיבה השבועית, היא שנותרה כמשענת וכוח מאזן.
אנשים נכנסים ויוצאים לנו מהחיים. זה חלק מכללי המשחק. לפעמים הדבר הוא לטובה ולפעמים לרעה. החברים, המכרים והאוהבים המקיפים אותנו אינם סטטיים. הם אינם עומדים במקום, אלא נעים סביבנו כל הזמן. לעיתים מתחככים בנו, לעיתים נדחים על ידינו ולפעמים אף נדחפים. כך יוצא שיש חבר לכיתה, חבר למסע, חבר חודשי ואם יש לך מזל - אף חבר לחיים. שום אדם הוא לא אי. האדם הוא צנטריפוגה, חומר פעיל שנהלם בכוח החיים מצד לצד ומדי פעם זוכה לעדנה בצורה של אטום נוסף. ומה הם קוראיך, אם לא שותפים למסע? למרות שאינך מכיר אותם, מעולם לא הבטת בעיניהם או שמעת את קולם, ולמרות שלרוב הם סה"כ מספר בלוח הסטטיסטיקה או בפייסבוק, הרי שהם אלה שעשו איתך את הדרך מ "חבר אתה חופר", הפוסט הראשון בשנת2010, לפוסט הנוכחי ב-2011. אז תודה לכם. זו הייתה שנה עמוסה באירועים היסטוריים ואזוטריים. חוקרים טענו כי מצאו סימנים לקיום של נוזלים על פני המאדים, העולם גדל ועבר את קו ה-7 מיליארד איש (יכול להיות שכל אותם 7 מיליארד נוסעים בקו 25?), צונאמי ביפן, מהומות בתוניסיה, נישואין של נסיך ופשוטת עם, חזרה של שבוי ותכנית משטרתית עברית ראשונה בשם אחת אפס אפס. אבוי. נפילת מובראק, מות בן לאדן, בחירות חופשיות בתוניסיה, עצמאות בסודאן, שקיעת ארה"ב, טביעת אירופה, חילוץ פורטוגל ונטישתו של ברלוסקוני. וכמובן, איתן אורבך אחד בסלון של כולנו. והיד עוד נטויה. אולי עד הסילבסטר ימצאו את סופם רודנים ורשעים נוספים.
עולם כמנהגו נוהג. ורק דבר אחד נשאר קבוע. רק דבר אחד לא משתנה. האנטישמיות. היה זה ווילהאם מאר שב-1879 טבע מונח אשר בא לתאר תופעה מוכרת שגילהּ כגיל העולם - שנאת היהודים. מדי כמה חודשים אנו, היהודים, מציינים את התקופות בהן עמי העולם רדפו אותנו. בפסח אלה המצרים, בחנוכה היוונים, ביום השואה הגרמנים וביום הזיכרון הערבים - כל יום והאנטישמיים שלו. אגב, השנה בה מאר טבע את המונח "אנטישמיות" היא השנה בה נולד אלברט איינשטיין, אולי היהודי המשפיע אי פעם. אז זין בעין. רבים טוענים שאנו, הישראלים, לוקים ברגישות יתר ונוטים לסווג כל התנהגות שאיננה אוהדת כשנאת יהודים מסורתית. אז נכון, יש הבדל בין יחס קריר ממנקת החדר במלון לבין אונס ע"י קוזק בפוגרום, אך אם המניע הוא אותו מניע, האם באמת יש שוני גדול בין שני האירועים? אני הראשון שיודה כי אני נוטה לזהות את ההתנגדות לעם היהודי כמעט בכל מקום. לא פעם אני מוצא עצמי יושב בבית קפה ומרגיש דחוי ע"י צוות המלצרים. "את חושבת שזה בגלל שאנחנו יהודים?" אני שואל את אמי. " מה פתאום. אנחנו יושבים אמצע תל אביב! אתה נורמלי?" ניחא. וכך גם ביחסים בין לאומיים. כאשר אנו מנסים לתהות מדוע הזרקור העולמי מופנה תמיד לעברנו, אנו מוכנים לטעון כי הדבר נובע משנאה. זוהי באמת סוגיה שיש לתת עליה את הדעת. מכל המדינות ואזורי הסכסוך הרבים על פני כדור הארץ, מה יש בישראל שכה מושך את תשומת הלב של הגויים? מדוע בן דוד שלי פגש באלסקה תושבים שאין להם מושג מי זה ברלוסקוני או מה זה פוג'יקמה, אך הם מוחים בכל תוקף על כך שהאו"ם קורא לשכונת גילה בירושלים "התנחלות"? בסעודיה כורתים לגנבים את הידיים, באיראן סוקלים נשים ולוב (הישנה) זוכה להיות חברה במועצת זכויות האדם. אפריקה שוחטת את עצמה והעולם בשלו. ואילו בישראל מזיזים דחפור ומיד מכנסים ישיבת חירום של הפרלמנט האירופאי. על שום מה?
 ניתן היה לטעון כי ההתמקדות בירושלים נובעת מכך שמלחמה במזה"ת תוביל למשברים בשוק האנרגיה העולמי. ניתן לטעון כך, אך זה שקר. זה בגלל האנטישמיות. יש שיאמרו שתשומת הלב היא תוצאה של העניין שמעצמות אירופה גילו במזה"ת עוד מהמאה ה-19. הצחקתם אותי. זו האנטישמיות. אולי יש איזה מוקיון שעוד יעז לומר כי התקשורת העולמית מתמקדת בישראל לאור סבלם של הפלשתינאים. סבל? כשמעכבים אותך בכניסה לצרפת זה סבל. והנה גם השבוע זכינו לראות את תופעת השנאה היהודית במלוא עוצמתה. כרגיל, הדבר מטושטש. הוא אינו מזוהה לעין הבלתי מזוינת. אלא שהעיניים שלי ממש מזוינות. כמו שיש מחסום- watch, אז אני זה אנטי- watch. בשתי מילים: ים המלח. ביום שישי בערב התברר כי ים המלח לא נבחר לאחד משבעת פלאי התבל החדשים. האתר הישראלי התחרה כנגד מאות אתרים נוספים, בתחרות שאורגנה ע"י חברה מסחרית, ומטרתה הייתה לבחור את האתרים המופלאים על פני התבל. בסיום התחרות, שארכה כארבע שנים, הגיע ים המלח לשביעייה השנייה, אך לא הצליח להעפיל לשביעייה הראשונה . אחדים התאכזבו. אחרים נדהמו. אני נשמתי לרווחה, עולם כמנהגו נוהג. הייתכן שזהו הפוגרום הגלובלי הראשון?
 מסמכי וויקיליקס הבאים עוד יחשפו את היקפה של המזימה הבינלאומית, שסיכלה את בחירתו של ים המלח כפלא. ניקולא כתב לאנגלה פתק בשיעור תושב"ע. אלא שהמורה ברק ראה את הפתק והחליט לקרוא אותו בפני כל הכיתה. סלביו גיחך, הבריטי שיהק והיפני חייך. וכך, כל הכיתה הסכימה להמשיך את החרם על היפה שבכיתה, ישראל. אולם גם אני, לוחם וותיק במערכה כנגד האנטישמיות מוכן להודות שייתכן שלא ניתן לבוא בטענות לשאר העולם כאשר היחס שלנו עצמנו לים המלח הוא כה משפיל. הנסיכה קייט מידלטון היא פלא לאומי והיא זוכה ליחס בהתאם. חיה בארמון מפואר, מוקפת משרתים עטורי פפיונים וכפפות משי. הטלפון שלה עשוי מזהב והיא אוכלת שוקולד מצופה מרציפן שלוש פעמים ביום. אך ים המלח? ים המלח זה כמו בריכת הילדים של המדינה כולה - מלא בשתן. דברים רבים השתנו בעולם בשנה האחרונה. היה נדמה כי גם כאן התחוללה סערה. סיירת דפני ליף הבטיחה להשביח את מרקם החיים כולו, לשנות סדרי עולם. אלא שהעשירים, דוגמת משפחת עופר, עדיין בוזזים ואנחנו עדיין מתלוננים. מזל שיש על מה. תודה לך וילהלם מאר. אילן מנור |