ראיתי אותו אמש, ברחוב...

חיוך מבויש,  העיניים הכחולות נשארו כחולות כים ביום בהיר.

השיער הכסוף הלבין עוד יותר.

נעצרנו זה מול זה שיחה חטופה שבאה בהפתעה.

ומאז המחשבה אינה מרפה

מה זו אהבה?

כותרת שחוקה הא?

אני עסוקה בהתפוגגות שלה..של האהבה.

איך זה יכול להיות שאדם שהיה כל-כך מהותי בחיים שלי.

שכמהתי אליו,אהבתי אותו הייתי נרעדת למראה פניו גופו, קולו, צחוקו, שפתו,חיכיתי למוצא פיו,

היה העוגן שלי הביטחון שלי, כל עולמי.

שהאהבה הזו נראתה פעם כמו חיים ומוות, שכל מילה ,התייחסות. היתה הרת גורל

כשבגוף כל-כך כאב ברגעים שהיה נראה שנפרדים.

כיצד הדבר האמורפי הזה שנקרא אהבה מתפוגג לו..

ולא נשאר דבר...

נשארה אולי איזו חמלה..כלפיו,

כלפי..כלפינו..על הבחירות שנעשו..על מה שהיה לנו אז ביחד.

איך הוא הילך עלי בקסמו.

במה צמחתי מאותה הזוגיות?

מה חיפשתי אז בקשר? למה נזקקתי אז בקשר?

מה מצאתי בו? ולאן כל זה נעלם...

ומה הלאה?

מה שצריך לקרות.. קורה?

כנראה...