אני אוהבת אותה, את העבודה שלי. אוהבת מאוד. אני מברכת כל יום על שאני עושה רק מה שאני אוהבת, ואני מלאת הכרת תודה על שאני עושה עבודתי היטב (אם זה בסדר מצידכם שהנחתום מעיד...).

השבוע שחלף לו לפני אתמולים ספורים היה גדוש בעבודה. עבודה ולימודים. בעבודה אני מעבירה סדנאות (מעגלי נשים, מעגלי מורים, מעגלי הורים, מעגלי מבוגרים), ובלימודים אני עוברת סדנאות (עוד מעגלים). המאמץ הקוגניטיבי והרגשי שתבעו אלה גם אלה נתן אותותיו בצהרי יום השישי, אז כלו (כמעט) השמיים והארץ וכל צבאם, ואני נפלתי למשכב כשגרוני ניחר, עיניי דומעות, שפתיי יבשות ובוקעים ממני קולות שאין בהם שום דבר אנושי.

כך קיבלתי את השבוע החדש, זה הנוכחי, עם החלטה מחויבת מימוש. היות שרק שתי סדנאות משובצות לשבוע זה, הרי ששמורה לי הזכות למלא את השעות כראות עיניי. אז החלטתי למלאן בחברותיי.

אחד מחוקרי הפסיכולוגיה החיובית החביבים עלי, הוא ההונגרי מיהיי צ'יקסנדמיהיי (אפשר לעשות כאילו קוראים ולעבור הלאה). הוא הגדיר את המונח flow, שתורגם ל"זרימה". הזרימה הזו היא מצב תודעתי בו אדם שקוע בעשייה של משהו שהוא יודע לעשות ועושה היטב. האדם אינו חושב על העשייה, אלא חושב את העשייה. הוא והעשייה אחד הם. אחד מסימני ההיכר של הזרימה הוא שהזמן חולף מבלי משים.

כל מיני דברים בחיי מביאים אותי לחוויית הזרימה, ואני מאוד משתדלת להביא עוד ועוד מהחוויה הזו לחיי. אחד הדברים שמרוממים את נפשי ושואבים את תודעתי באהבה, הוא מפגש עם חברות נפש. אין לי הרבה כאלה, אבל המעטות שישנן ממלאות אותי כמו בלון בהליום ואז אני מרחפת עם העננים, עד העת להיטען שוב.

אז הנה אנחנו פה, ביומו השני של השבוע החדש, וההחלטה שלי מומשה כבר פעמיים!!!

אתמול נפגשתי עם ר' היקרה לארוחת צהריים, ונזכרתי בתום שלה, באותנטיות שלה, בטוב הלב שלה, בצניעות שלה. הבקר נפגשתי עם ג', שמלווה אותי מגיל שנה, ונזכרתי בחכמה שלה, בשלווה שלה, בשנינות שלה, באהבה שלה כלפי ושלי כלפיה. ביום חמישי אני עתידה לפגוש את מ', ואז אזכר בחוסר השיפוטיות שלה, בסבלנות שלה, ברוגע שלה, ובעדינות שלה.

הנשים האלה, שהתמזל מזלי שהן חלק מחיי, נותנות לי כוח וממלאות אותי באהבה. מזכירות לי את הטוב שבי, הטוב שבחיי והטוב שבעולם. בתוך המולת היומיום הסוערת, המלאה בזמזומי רקע בלתי פוסקים, מדי פעם אני זוכרת לעצור כדי לנשום אותן.

באמת לנשום אותן.

לנשום בזרימה.