הגיגים שכאלה
פוסטים אחרונים
- לא סתם 20/4/15
- נאלמתי 24/3/14
- שאלה... 25/8/13
- פרידה מזהרירה... 2/1/13
- בוקר של תובנות 27/11/12
- סמנטיקה?? 22/11/12
ארכיון
מחשבות
דברים מתמוטטים ומתפרקים, ולא משנה כמה חזק אנסה לתפוס את הכל - לא אצליח. הכל חומק מבין האצבעות כמו חול או אבק או מים, פשוט נוזל החוצה ונעלם. וטיפת השפיות שעוד חשבתי שנשארה בי מתחילה גם היא להעלם. נוזלת ממני לאט. חשבתי שיש סדר בשגרה, אבל הכאוס כרגיל משתלט. וזאת העייפות והשחיקה והכאב הבלתי פוסק, גם בראש, גם בלב. והכאב הזה והכאוס וחוסר היכולת להשתלט גורמים לי לקום ולעשות את כל מה שאני יודעת שאסור לי. ואני חוזרת לאכול. ולפלרטט. ופונה לאנשים שכבר נפרדתי מהם או שהם ממני, במטרה לקבל קצת קירבה, או חיוך. להרגיש שאני בסדר. ולא מפסיקה לבכות. פשוט לא מצליחה לעצור את זה. אין סבלנות, אין יכולת להכיל. וחייבת לשמור על חיוך קבוע כי אחרת כולם ידעו. למרות שאני מרגישה שגם ככה יודעים. אין לי כוח להחזיק יותר. אולי לקחתי על עצמי יותר מידי. אולי אני לא יודעת לחיות בלי דרמות. נשבר לי. |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה מותק, יודעת שזה יעבור...
לכל אחד ואחת יש תקופות. נכון שהן נראות כמו נצח ומתחפשות למצב קבוע, אבל הן לא. וזה קורה יום אחד, מקסימום נמשך יומיים. זה מגיע. הוא מגיע. הכל מגיע. ומגיע לך..
שולח לך חיבוק ענק מכאן, בתקווה שתחושי בחום והחיוך יחזור לעטור את פנייך..
ואני חושבת שלכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם מצבים שונים. את מתמודדת בדרך אחת ואני באחרת. אני גם חושבת שיש מצבים שהם כל כך לא בחירה. תודה על התגובה, היא בהחלט מוכרת.
אם זה עושה לך טוב, אני שמחה. אני עוזרת לעצמי בדרכים אחרות. מנסה לפחות.
דווקא עם הסתיו אין לי בעיה, גם לא עם החורף...