לאחרונה קשה שלא לשים לב למפולת ההולכת וצוברת תאוצה במדינתנו.
זה התחיל בשביתת הרופאים שהגיעה לכדי זלזול מוחלט ומשחקי כוח אינפנטיליים מול דרישות הרופאים הצעירים, עד כדי גל התפטרויות המוני של אנשים אשר גבם לקיר ואין להם מה להפסיד. בדרך התפוצצה בזעם כלל ציבורי מרשים, סבלנותם של אזרחי המדינה וסחפה את רוב הפלגים למחאה על יוקר המחיה ומחירי הדיור. רבות דובר, צויר והושר ואף פורסמו בקול תרועה דו"חות מרשימים המצביעים על הכשלים ומציעים דרכים לפתרון. ומאז דממת אלחוט. בין לבין הפלסטינאים רושמים הישגים באו"ם ומצליחים לדחוק את ישראל לבידוד כלל עולמי, בו אפילו ידידינו מרגישים לא בנוח להגן עלינו. בדרך הרים ראשו הציבור הדתי-חרדי ועושה ככל העולה על רוחו. תזיז את הכביש הזה, את הבית ההוא, תתכסי בסדין בחוץ, אל תשבי באוטובוס הזה, תשתקי באופן כללי, אל תפתח חניון פה, אל תתחתן שם. ולא – מכות! ואז גם מפלגת השלטון שמאז ומעולם ייצגה את הימין המתון והפלורליסטי הפכה לחוד החנית של הפנאטיזם הלאומני אשר מנסה לסתום פיות לכל מי שדעתו שונה, ולחוקק חוקים מטרידים אשר מתנגשים חזיתית עם ערכי היסוד של הדמוקרטיה – חופש הביטוי, חופש הפעולה, הפרדת רשויות וכו'.
והיכן נבחרנו ראש הממשלה?
הוא מקפץ לו ומתפתל בין הטיפות. הוא מנסה בכל דרך להישאר בתפקיד. הוא נכנע למי שצועק חזק יותר ומאיים בטווח המיידי. הוא בורח מהכנסת בזמן הצבעה על החוקים המהותיים והשנויים במחלוקת ביותר שהיו לאחרונה. הוא מפחד. מפחד מקבוצת הלאומנים הצעקניים במפלגתו. מפחד מהחרדים אשר בהוראת רבותיהם מאיימים לעשות כאיש אחד אחורה פנה או לשרוף את המועדון. מפחד ממשפחות ההון אשר בחיוכם המרמז מאיימים להוציא את המימון מכיסו ולשלוח את כלי התקשורת אשר בבעלותם למלחמה חזיתית. מפחד מאביו, אשתו, גיסו שחס ושלום לא יראו בו מתון מדי. מפחד מהצל של עצמו.
הפתגם אומר - “העם ראוי למנהיגיו". קשה לי להסכים עם זה כאן. מאה ועשרים הנשים והגברים שיושבים על ההר בבירה ומקבלים מאיתנו משכורת, לא נראה כי מייצגים את העם כמו שצריך. על אף אלה אשר יגידו שהסקרים מראים על כוח גדול לגוש הימני אפילו עכשיו. מספיק לראות את אחוז ההצבעה בבחירות במערכות האחרונות בשביל להבין את האדישות וחוסר הרצון של האזרחים לתת קול למועמד כזה או אחר, הנובעים, לדעתי, מחוסר מספק של אלטרנטיבה. הפוליטיקה שלנו ממוחזרת. בין "נסיכים" אשר נמצאים בזכות אבות או קשרים לבין גנרלים אשר כל האג'נדה שלהם סובבת על מסע הפחדה של הציבור סביב הנושא המדיני-ביטחוני, שאחרת יבאו הקץ על מדינתנו. מפלגות שלמות של "שכירי חרב" שהתקבצו מקצוות הקשת הפוליטית רק בשביל לשרוד עוד קדנציה (ראו ערך סיעות קדימה ועצמאות) אשר חסרות כל אג'נדה מסודרת ובעצם מגיבות לאירועים באופן הנוח ביותר עבורן באותה העת. שלא לדבר על האג'נדה החברתית כלכלית, אשר נדחקת אל מחוץ לפריים של הקסאמים והאיום האיראני. חלילה לי מלזלזל בנושא הביטחוני, אבל מדינתנו צריכה להתעורר ולגלות שכבר לא 48' ולא 67' והיישוב הלא כל-כך קטן אינו על סף השמדה מיידית. מדינתנו מפותחת, בעלת תשתית איתנה כמעט בכל תחום וצבא מודרני וחזק. אולי כסימן הכי מובהק למצב, אלו החוקים לשעת חירום המגדירים כמות גדולה של שנות שירות בצה"ל – אשר עודם בתוקף. תחת רעם התותחים אלו פורח לו עולם של אוליגרכיה ארץ-ישראלית אשר משתלט על כל חלקה פנויה ומשעבד את כולנו, כצרכנים וכמקבלי שירותים תחתיו. ומפלגות אשר כבר לא מהוות אלטרנטיבה לחלקים נכבדים מהעם, אשר מעוניין בהפרדת הדת מהמדינה ובפלורליזם דתי מלא. הרי איזו מפלגת שלטון לא הרכיבה קואליציה עם המיעוט החרדי אשר נתן אותותיו בחוקי המדינה ובהתנהלות הממלכתית כאילו היו רוב?
אבל לדעתי הבעיה העיקרית היא האדישות והאינרטיות של חלקים נכבדים בציבור. כמה זמן עשקו אותנו כלכלית עד שקמו מספר אנשים והחלו לצעוק? ולאן הלכה כל התנופה שהצטברה בקיץ האחרון? עד כמה ציבור קיצוני קטן מצליח להכתיב לרוב המוחץ של העם את דיני הנישואין, גירושין, צניעות, כשרות ושבת וכולם מבליגים ומתיישרים לימין! יותר מכך, אפילו חברות גדולות ומכובדות, אשר אינן חשודות כמזוהות עם פלגים אלו, משנות קמפיינים למדינה שלמה עפ"י נורמות לא ראויות לחברה דמוקרטית ופלורליסטית!
אם הציבור רוצה להישאר רלוונטי במדינתו, אז במקום להתלונן שחרית וערבית על המצב ולהמשיך בשגרה תוך משיכה בכתפיים, כאילו מה ניתן לעשות, צריך לפעול בכל דרך דמוקרטית אפשרית על מנת להשפיע. עליו – לצאת לרחובות ולהביע את דעתו, להחרים את הגופים שמחזיקים את כולנו כבני ערובה (הן כלכלית והן דתית) ומעל הכל עליו ליצור אלטרנטיבה טובה, צעירה וערכית לנציגות בבית הנבחרים. וזאת לפני שנתעורר יום אחד ונגלה עצמינו באיראן.
גילוי נאות – הכותב מאז ומעולם זיהה עצמו עם הימין המתון והתפישה הכלכלית-ליברלית ואף בחר במפלגת השלטון. |