המרוץ למועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקאית נראה כמו הסרט "המרוץ לצמרת של מקס פישר". קצת מצחיק, קצת עצוב ובעיקר הזוי. המרוץ כולל, נכון להיום, את מישל בכמן אשר טוענת כי חיסון צוואר הרחם גורם לפיגור בקרב ילדות צעירות ואת המושל לשעבר מיט רומני שהנו מורמוני וקיים חשש כי הוא נשוי בסתר לחמש נשים נוספות. ישנו גם ריק פרי, מועמד נאה, גברי, טקסני שבימים האחרונים שוכח את הטענות של עצמו ומסתפק במילה "אופס".
. לרגע ניתן לחשוב שהמפלגה אימצה את סיסמת הבחירות של שנת 99 "הרב באגד, אוחנה, עז...רק לא ביבי". אלא שלמרוץ במפלגה השמרנית הצטרף לפני מספר חודשים מתמודד נוסף, הרמן קיין שמו. קיין, אפריקאי-אמריקאי ממדינת ג'ור'גיה, כבש בסערה את תשומת הלב התקשורתית ותוך מספר שבועות זינק למקום הראשון בסקרים .
על פניו קיין הוא מועמד אטרקטיבי עבור מאות מיליוני המצביעים שברק אובמה הוא שנוא נפשם. תחילה, קיין עלול לפצל את קולות המיעוטים. השחורים כבר לא יהיו מחויבים להצביע אובמה רק בשל צבע עורו. כמו כן, קיין הוא איש עסקים מצליח אשר עמד בראש רשת פיצות מצליחה. שמה של הרשת אגב היה הסנדק-
. I'm gonna make the French an offer they can't refuse
.
כוכבו של קיין דרך עד לפני כמה שבועות עת קרה הצפוי מכל- האשמות בהטרדה מינית. נדמה כי ממש כמו בסרטים האמריקאיים, אין מועמד לנשיאות שלא צריך לעבור את טבילת האש של האשמות אודות התנהגות מינית לא נאותה. בסרט "משחקי שלטון" של גו'רג' קלוני, ריאן גוסלינג מסביר מהו כלל הברזל של הפוליטיקה האמריקאית-
"you don't fuck the intern".
מותר לגנוב, למעול, לרמות, לשקר ולנאוף אבל אסור, אסור לשכב עם המתמחה . אז נכון שבמקרה של קיין מדובר בנשים מבוגרות שכבר בעת שהוטרדו, לכאורה, לא היו מתמחות, אך עבור מפלגה שמציגה עצמה כשמרנית ובעלת הערכים של אמריקה הפשוטה, לא ייתכן מועמד שנתפס עם האיבר בחוץ .
קיין יצא למלחמה. תחילה, הבליץ התקשורתי היה מעט מבולבל. כן היה או לא היה. כן מכיר אותן או לא מכיר אותן. חתם עימן על הסכם פיצויים או לא. אך כחלק מן המערכה על הבית קיין פסע אל תוך לוע הארי והוכיח פעם נוספת שהפוליטיקאים האמריקאיים מבינים טוב יותר מכל מקביליהם בעולם מהי תקשורת ההמונים .
ב-8 לנובמבר, יום אחרי שהאישה הרביעית במספר האשימה את קיין כי הטריד אותה מינית, התארח המועמד בתכנית הלייט נייט של ג'ימי קימל, שמשודרת מדי ערב בשעה 12 בלילה מחוף לחוף בארה"ב. קימל מייצג את כל מה שהמפלגה הרפובליקאית בזה לו. ליברל יהודי מתנשא מניו יורק שמפיץ רעיונות סוציאליסטיים ,ספק קומוניסטיים, בקרב הנוער של אמריקה. קימל, קומיקאי אהוב על הצופים הצעירים, הוא חלק ממועדון ה"ניו יורק טיימס", קיין הוא חלק מ"וול סטריט ג'ורנל ".
אך זוהי בדיוק הסיבה שקיין הלך דווקא אליו. הוא לא הסתתר מאחורי דוכן הנואמים או קרא מהצהרה מנוסחת היטב. הוא לא שלח את הדוברים או המקורבים או הבן וגם לא את הרעיה. והוא גם לא רץ אל תוך האולפן של "פוקס ניוז". קיין צעק את קריאת הקרב האמריקאית "ג'ירונימו!" הוא ידע שאם יעמוד בפני הקהל של קימל יכבוש ללא קושי את הקהל שלו .
שכן קיין מבין את הפוליטיקה בעידן של הטלוויזיה ו youtube. זה לא משנה אם הטרדת את האישה, אלא האם אתה נראה כמטריד. זה לא משנה אם אתה לא מוסרי, אלא האם אתה נראה מוסרי. לא משנה אם לא כבשת את יצריך, כל עוד אתה כובש את הבמה. והוא כובש .
כשנקרא לבמה, קיין יצא החוצה מנפנף ומחוייך והעניק לקימל את לחיצת היד הנשיאותית, זו שמלווה בחיבוק קל. המסר היה ברור. זהו אדם אנרגטי, אדם בשיאו של מומנטום שיוביל אותו הישר לבית הלבן. כך לא נראה אדם מובס, טרוד או לחוץ. זהו אינה פרצופה של האשמה אלא של תהילה. "אישה מספר 4", כך מכנה קיין את המתלוננת. לא א'. לא ב'. אלא אישה מספר 4. משהו שבכלל ניתן להטיל בספק את קיומו. השנינות והבדיחות שלו התעלו על אלו של הקומיקאי. "אנו נדבר על זה", הבטיח קיין, שקול ובשליטה. זהו אדם שיוכל להתמודד עם הטלפון של 4 לפנות בוקר שמדווח על תנועת כוחות סיניים לתוך קזחסטאן .
השאלה איננה אם קצב הטריד את א' מבית הנשיא, אלא האם הוא נראה כמי שיכול להטריד את א'. והתשובה היא כן .
יועץ פוליטי שפגשתי לא מכבר הסביר לי שכאשר פוליטיקאי מתראיין הוא לא מדבר אל המראיין אלא אל מעל לראשו של המראיין, ישר אל הקהל בבית- זוהי אותה מסעודה משדרות. ומסעודה לא צריכה לשמוע את הסבריו או דעותיו אלא רק לדעת שהוא קיים ושיש לו דעה. קצב לא דיבר אל מסעודה אלא גער בה. ובאותו הרגע איבד אותה
. תדמיתו של קצב מעולם לא הייתה של ראש מדינה או של אבי האומה. כבר בתחילת דרכו הוא זכה לחיקוי מעליב מאנשי "ארץ נהדרת". הוא היה שוטה הכפר. מוקיון. מי שביד המקרה נכנס לבית הנשיא ועדיין לא הצליח למצוא את חדר השינה. אלא שכל זאת היה לפני אותה מסיבת עיתונאים, כאשר כל חיקוי, בלבד שיהיה ב"ארץ נהדרת", היה סמל סטאטוס . ברגע שבו ירד מבמת הנואמים הפך קצב מהמוקיון החביב לאנס המאיים.
פרקליטיו של קצב טענו ועוד טוענים כי התקשורת היא ששפטה אותו. זה היה משפט תקשורתי ולא משפט פלילי. נשאלת השאלה, האם בעידן של הטלוויזיה וה youtube יש משפט שהוא לא תקשורתי?
הרי, הרופא של מייקל ג'קסון הורשע עוד לפני שנכנס לבית המשפט. קלינטון זכה למחילה עוד לפני שהספיק לשקר. הנאשם חייב לחשוב בכל רגע מי יהיה השחקן שיגלם אותו בסרט- ג'ורג' קלוני או אנתוני הופקינס?
אולם, יש לציין כי קיים ההבדל משמעותי בין קיין לקצב- חומרת ההאשמות. קצב הואשם באונס. וכפי שאמר לי איש תקשורת בכיר לפני מספר חודשים "מאונס לא חוזרים. נשיקה לחיילת, שליחת ידיים, זה מילא. אבל אונס זה סיפור אחר". אך טדי קנדי, האח של הנשיא, התקמבק גם אחרי שהרג אישה כשסטה מן הכביש בעודו שיכור. אז אולי בעידן youtube הכל עוד אפשרי?
אילן מנור |
