כותרות TheMarker >
    ';

    זכרונות מאז ומעכשיו ?

    מה שהגוף זוכר , מה שהנשמה לא שוכחת , מה שהלב...

    0

    תודה – סוכריית טופי

    0 תגובות   יום רביעי, 16/11/11, 12:30

     

     

    את חיי אני חבה , כמו הרבה מאוד אנשים אחרים בעולם כולו, לאבא ולאמא.

    אך אם ארצה להתמקד בנקודות שונות בחיי חלקן מאוד משמעותיות ואחרות פחות), אמצא שהיו מצבים / אירועים או אנשים שהשפיעו ותרמו ו"הביאוני עד הלום".

    אירוע כזה קרה בהיותי קטנה מאוד, אי לכך,  קשה לומר שאני זוכרת אותו. אבל שמעתי חזרות רבות על המקרה מפי עדי ראייה ועדי שמיעה ומן "השחקנית" הראשית – אמי , שתמיד סיפרה על האירוע הזה בהתרגשות רבה  (ואני חושבת שגם בגאווה מסוימת).

    ולא קלה היא בעיני, ילדה בת שנתיים (זו אני כמובן), בלעה סוכריית טופי. בלעה ולא בלעה: הסוכרייה עצרה באמצע הדרך , לא לבלוע ולא להקיא.

    הילדה משתנקת ונחנקת ומכחילה, אמא צועקת, שכנות בחצר נזעקות לעזרה . נוצר מעגל של שכנות ואמא, עם ילדה על זרועותיה, באמצעו. כל אחת חוטפת את הילדה ומטפלת בה:

    זו מכה מכות בכף היד על גבה, זו הופכת את הילדה ראש למטה ורגליים למעלה,

    זו מנענעת , זו דוחפת , כולם צועקות ונרעשות ואפשר לומר גם אובדות עצות.

    יש להניח ששירותי אמבולנס לעזרה ראשונה לא היו זמינים באותם ימים

    (ימי מלחמת העולם השנייה).

    ואמא, רואה נפחדת ומתעשתת . הילדה כבר כחולה לגמרי ושיניה חשוקות. חטפה את הילדה מידי המצילות, פתחה בכוח את הלסתות – עד זוב דם , דחפה את ידה לפי הילדה ואת אצבעה לתוך הגרון, עמוק מספיק כדי שהסוכרייה תחליק פנימה – והילדה מתחילה לבכות.

    זה הרגע שאמא "הרשתה לעצמה" להתעלף...

    בראוו אמא , כל הכבוד אמא , תודה אמא .

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      רחל ורדי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין