הקונספט של הפסטיבל השנה היה ששלושה כוראוגרפים מנוסים, בעלי רפרטואר עשיר (תמר בורר,רונית זיו, סער עזימי)  יבחרו כל אחד 3 יצירות מחול של אותם יוצרים צעירים ,ילוו וידריכו אותם עד לערב המופע,כאשר בכל ערב יועלו שלושת היצירות אותם בחר הכוראוגרף.

הייתי בשני ערבים: הרמת מסך 1- על פי בחירותיו של סער עזימי, והרמת מסך 3-על פי בחירותיה של רונית זיו.

אני לא רוצה להיכנס לפרטים לגבי היצירות כולן , כי אני כותבת את הפוסט הזה לא כדי לבקר, או חלילה להכפיש אלא כדי להלל,ולשבח כי כשמגיע (באמת!) פשוט מגיע 

כשאני הולכת להופעות מחול אני בדרך כלל , כמו שאומר אוהד נהרין, לא מחפשת את המסר אלא פשוט מנסה להתמסר , ואני אומרת מנסה,כי לפעמים במחול מודרני אתה מרגיש שאתה ממש מנסה ,משתדל להבין מה הגופים המתנועעים על הבמה, בלי מילים, מנסים להגיד לך, ללמד אותך, לגרום לך להרגיש, מה היוצר שמאחורי היצירה רוצה לספר לך על עצמו,מה יש לו להגיד שמצדיק 15 דקות ( מינימום, מזמנך היקר$$) על הבמה    וזה לא תמיד מגיע אליך ואתה לפעמים פשוט לא מבין, וזה קצת מתסכל ואפילו קצת מביך ( זה הוא ? זה אני ? מי דפק את הקשר? )     

באומנות כמו באומנות יש איזהשהו קסם שאו שהוא קורה, או שהוא לא קורה, כמו איזשהו תמהיל כימי - היה פיצוץ או לא היה פיצוץ    המילה הכי קרובה לתאר את הקסם הזה שהוא כמשמעו סוג של קסם( ממש כמו הניצוץ, או שינוי הצבע או החומר בכימיה), היא המושג הספרדי שנקרא דואנדה, 

 Duende

פרדריקו גרסיה לורקה(Lorca) כתב  על הדואנדה וניסה להגדיר אותו כהשראה רגעית, מוזה,מלאך (באנגלית זה נשמע יותר טוב ובספרדית פי שלוש פעמים כפליים) השראה רגעית, מוזה, מלאך שנמצאים שם כשזה " באמת קורה" באומנות.

  ,   הדואנדה מתאר את הקסם הזה של ה"חיבור", שכאילו הרגליים מתנתקות לרגע מהקרקע ואתה עולה למקום אחר.     ואנחנו לא אנשים" קלים", אנחנו מינימום 55 קילו ( הכותבת אינה רקדנית אנורקסית ומציינת את המינימום ההכרחי לאדם בוגר  ) אנחנו מינימום  55 קילו של עוצמה ונוכחות,הכיסאות באולם די נוחים,  והמציאות היומיומית מקבעת לנו את הרגליים בקרקע הכי עמוק ויציב שאפשר , ולכן בפני האומנים עומדת משימה לא פשוטה בעליל שדורשת קצת רוטב קוסמים, הרבה מיומנות , מודעות, מודעות עצמית, כשרון מאלוהים , מזל, יכולת טובה לתקשר,קריאה בלתי פוסקת ומעמיקה ברב המכר

"HOW TO BE AN ARTIST FOR DUMMIES

בקיצור אין לי מושג .. עדיין לא עליתי על הנוסחה. 

בכל מקרה,  יש לי חברה טובה שאני מאוד משדלת אותה לאהוב מחול אבל במופע מחול אחד, היא השתעממה ולא הבינה וב"פינה" ( הסרט של וים ונדרס על פינה באוש, שאני ממש ממש אהבתי) היא נרדמה.. והרשימה עוד ארוכה , והחברה הזו ,מאוד " מנסה" , ואוהבת אומנות עד מוות,  אבל.. לא הצליח לי בינתיים.. השידול..,  

אז הפעם כשהיו לי כרטיסים למופע מחול, אפילו לא טרחתי להתקשר אליה , "חבל על הכרטיס אם האורות נכבים ואתה נרדם.. "כמו שאמא שלי אומרת פעמים רבות כל כך  לאבא שלי ואני לא מבינה על מה היא ממשיכה להילחם ולסחוב אותו למופעים .

    אז לא הזמנתי את שירה למופע, הלכתי עם חברה אחרת,שמבינה ואוהבת ריקוד      ומה אני אגיד לכם , זו היתה  הפעם הראשונה שאמרתי לה " איזה בעסה שלא ראית את המופע הזה ,היית כל כך נהנית  סוף סוף היית מבינה מה אני אוהבת כל כך במחול"  

ואני מדגישה נהנית , להנות ממחול מודרני ולצחוק ממחול מודרני לא חייב להיות  אוקסימורון!, והראשון שלימד אותי את זה היה אוהד נהרין , לצחוק ממחול מודרני , ממש לא מוזיל את המעמד להפך .. כמו שאורנה בן-דור אמרה השבוע לרוגל אלפר כשהיא התארחה אצלו בתוכנית "הינשופים" כשהיא הרגישה שהם מתנשאים ומדברים יותר מידי ברצינות על " מעושרות" שלה ( גיליתי שהיא(אורנה) משוגעת.. ואני אוהבת את זה ) " התוכנית הזו שלכם.. אני יושבת ויש כאן ריח של פלוצים"  אז אוהד נהרין אמר את זה הרבה קודם, כשבאמצע יצירת מחול דרמטית 'רצינית' ומודרנית שלו ,(אני לא מצליחה להיזכר באיזו עבודה שלו זה היה אולי אנאפאזה? )  בשיא הדרמה של הדואט , היה פשוט סאונד אפקט של פלוץ שנראה היה שיצא מהישבן של הרקדנית. זה פיוט ..    אני צוחקת..  ואז אגב לא הבנתי את זה בהקשר הזה , ויש מיליון הקשרים אבל זה זה משנה זה היה חי , נורא הצחיק אותי והפתיע ובאמת היה מקסים ..

אז אחרי ההקדמה המאוד ארוכה בה פרקתי את רוב תחושותיי לגבי "המחול המודרני כשהוא לא מוצלח"  אני רוצה להכתיר ולהכריז בזאת , על היורש, טדדם טדם, ( זה לא שמו אלו החצוצרות ההכרזה)  הוא אומנם רקד שנים רבות וקשור מאוד לבת שבע,אבל אין לי כל כוונה לומר שהמלך האב הוא אוהד נהרין ( למרות שהוא ממש מלך וגם ממש אב) ,הוא בטח למד מאוהד המון בעבודה הקרובה, אבל מה שה"יורש" המסתורי ( אני בונה מתח)  מביא לבמה נראה לחלוטין כמו 'הוא עצמו' ולא חיקוי של אף אחד אחר,כי אחרת זה לא היה עובד 

בואו ונקרא לו הבן המאומץ ( הוא משמש מנהל חזרות של אנסמבל בת שבע ואסיסטנט של אוהד לא מעט זמן) 

כי כמו בכל בית מלוכה אמיתי זה לא ממש ברור או באמת חשוב מי האבא  ,והשם "היורש" ממש כמו " הכוכב הבא בשמי המחול הישראלי" סתם משמשים לי כאן ל'מניפולציה עיתונאית '

אז קוראים לו

הלל קוגן :

( ואנחנו לא מכירים אישית,אני מפרגנת לו בכנות ומכל הלב כי הוא גרם לי להנות ולהתרגש כמו שמזמן לא ..)

הלל יצר בערב " הרמת מסך 3" בניהולה האומנותי של רונית זיו , את " תנועה מגונה"  יצירה שהיא תענוג צרוף , חכמה , שנונה, מצחיקה, מרגשת, נוגעת , סופר מקצועית , מציגה את הרקדנים (המוכשרים בטירוף אחד אחד :כרמית בוריאן ,ענבר נמירובסקי, אסנת קלנר,אלדד בן ששון והוא עצמו    במלוא זוהרם  כמו שהם 'באמת' : שילוב של SUPER HUMENS  , והכי HUMENS  (זה ההגדרה הכי טובה שלי לרקדנים)

העבודה התחילה כשהוילון נפתח והבמה שאנחנו רגילים לראות מאוד נקייה ,בורגנית,  ומהוקצעת היתה במערומיה וראו את הצינורות והפאקים בקירות הצבועים בשחור המוסתרים בדרך כלל מאחורי המסך האחורי , במרכזה זז הלל  במה שנראה כמו סוג של אימפרוביזציה, כאשר ברקע נשמעה שיחה " אינטלקטואלית " קטועה ( אולי פלצנית אולי לא ..) על מחול, אח"כ היה דואט זוגי מהיפים שראיתי , שריגש אותי מאוד , מאוחר יותר היה קטע שהראה " את "החזרות לדואט" , אותו ראיתי כמו "עבודה על זוגיות"שכמו בחיים , ה " בוא נעבוד על הזוגיות " כמעט תמיד מגיע מהכיוון של האישה , שמבינה ש"צריך לעבוד על הזוגיות שלנו " ו , זוגיות זה עבודה קשה ו , "העבודה משחררת תגיד מה שאתה מרגיש כבר!! " , ( בחיים לא תשמע גבר אומר דברים כאלה לאישה  אלא אם אשתון ממש 'טובה בזה' ומדברת מגרונו,  אישה בדרך כלל צריכה להפעיל בקשר זוגי סוג של "כוחניות" ," כפיה"  כי גברים הם פשוט " אדישים מידי ?? סומכים עלינו שנעשה את העבודה מידי..     אז  אז כמו בחיים  הרקדנית (רקדנית וקומיקאית מצויינת) כאילו רודה ברקדן עם קולה ועם גופה ומדגימה לו איך הריקוד ילך ומה היא תעשה ומה הוא יעשה ואיך וקופצת עליו והוא תופס אותה כמעט קורס בכל רגע נתון,ויחד עם זאת מאוד מסונכרן ו" נמצא שם בשבילה".        והיה דואט מקסים נוסף של שתי רקדניות ,  והיתה מקפצה,  והיתה אישה יפה בשמלה אדומה ,והיתה מיניות וא-מיניות ( שמתקשרת בעיני למחול כי במחול יש משהו מאוד מיני ויחד עם זאת מאוד לא מיני בשל ההתייחסות הבוטה לגוף ככלי עבודה- אבל זה כבר דיון שלם אחר )       ,  וגברים בחליפות ו"פינה באוש", וטקסטים שנונים ומצחיקים, כל רגע היה חי , חם וסוחף ואני לא רוצה לגלות עוד כי אני רוצה שתראו      ואני מקווה לראות עוד ומהר מהיוצר המוכשר הזה.   הלל קוגן תזכרו את השם .  בלי לחץ .. בכיף