הבחור בכובע הבייסבול ארב לה ליד המעלית. מסוג הדברים שלעולם לא מתכוננים אליהם, אחרי ארוחת ערב או שיחת סלון או טרדות של עיתונאים המתחבטים בשאלות ייצור צירופי מלים ליום המחר.

פה שמישהו יעז לסתום בלי לדפוק חשבון לציבור, כי הציבור רק מהמהם ברוגז וחוזר למלא לוטו.

תקופה ארוכה קודם לכן דאגה לפרסם מאמרים רבים שתקפו את הפרת זכויות האדם ע"י הממשלה הצ'צ'נית הפרו-רוסית, הספיקה להיעצר, להתלונן על איומים,  ולזכות בהרעלת מזון קשה. זה לא עצר לה את המקלדת, עד שבא האיש עם הבייסבול קאפ וסגר עניין ליד המעקה.

אז אחר-כך באמת הפגינו כמה מאות במוסקבה (ועל הדרך  ציקצקו בלשונם כנגד גירוש כמה מאזרחי גרוזיה וסגירת כמה מסעדות. אם אתה כבר בכיכר בפרצוף דואב נסה למקסם רווחים כי השנה נגמרת), הדליקו כמה נרות, וסגני-עורכים בכמה עיתונים נחשבים הביעו זעזוע. אנשי העיתון של אנה הבטיחו לחקור בעצמם. אחר כך, כמו תמיד, היו דברים אחרים בטלוויזיה.

כשאנחנו שואלים אם הבלוגרים באמת מתקיימים מחוץ לבלוגספירה, ואם ההד לא נמשך מעבר לרשת של קישורים שבעצם תמיד חוזרת על עצמה ואל עצמה – אפשר לראות במקרה כזה מבחן, שאפילו חשוב למי שרואה את הבלוגספירה כגוף שיכתיב לא מעט (ואולי הרבה)  מסדר היום הציבורי: האם הבלוגרים מסוגלים להרים את הצעקה מכאן?

הרבה ספקולציות עפו באוויר אחרי שהעיפו את הז'ורנליסטית שלא פחדה לפעור פה גדול ממה שפוטין הכיר אפילו מיריביו למזרון, ולכולם היה ברור שיש כאן משהו שגם אריאל אולטרה [-לא תוכן שיווקי!-] או כל אבקה שחזקה בכתמים חזקים לא תשחרר – אבל אף אחד מאלו שהכי נוח לכנות "הציבור" לא נתן לזה להפריע לו לייעץ, למשל, למאמן דינמו מוסקבה איך לנקות את הרחבה מאיומים. האיום האמיתי נותר נטוע, כמו אולמרט, על מקומו: כולם מודעים לבעיה אבל לאף אחד אין מספיק עצבים לקום ולהחליף ערוץ.

הדבר היחיד שאפשר לשאול הוא: האם לבלוגרים יכול להיות תפקיד נוסף?

מעבר ללהכניס אותנו לחדר המיטות, לספת הפסיכולוג, לחרוזים שיצאו אחרי הארוחה, ולגילויים מרעישים אודות גיהוק זה או אחר של סטיב באלמר – האם ייתכן שבלוגרים יניפו דגל ויוכיחו שמה שגווע על הספה רוחש הרבה אחר-כך בין הביטים? האם אפשר שתקום מחאה אמיתית שלא תניח לנבלות ששולחים אנשים בכובעי בייסבול לחכות בחדרי מדרגות בחושך?