"דע את מקומך" י. ויין
מיד כשלבש הכפרי את מדי הארמון המיוחדים התמלא ליבו גאווה
הממלכה הקטנה הייתה כמרקחה. בנו חביבו של המלך חלה במחלה חמורה. טובי הרופאים הוזעקו למיטת חוליו וניסו לשווא להועיל, אולם לא הצליחו להביא מזור למחלתו חשוכת המרפא.
שליחים יצאו בשליחות ארמון המלוכה לכפרים ולעיירות. גם בתי חולים ומרכזים רפואיים קבלו מברקים הקוראים להם להירתם למשימה החשובה ולמצוא מרפא ליורש העצר החביב. עצות שונות ומשונות נשמעו ברוב קשב, אך אף אחת מהן לא הביאה את הישועה המיוחלת. באחד מן הימים כאשר הייאוש החל לתת את אותותיו ובכל פינה סחו הכל על הגרוע מכל, הגיע לפתע רופא מומחה שבדק את בן המלך במכשיריו המקצועיים והכריז בקול רם: מוכן אני לרפאות את בן המלך, אך שני תנאים יש לי קודם שאתחיל במלאכתי. המלך נאות להבטיח כי יעשה כל שידרש, והרופא פסק את פסוקו. התנאי הראשון אותו אציב לכם הוא: שהמלך לא ישהה ליד מיטת בנו אהובו בעת הטיפול. רחמנותו ומסירותו למען בנו היקר לא יאפשרו לו לראות את הכאבים שיסב לו הטיפול וחושש אני ששהותו בחדר תמנע את הטיפול כראוי. והתנאי השני, המשיך הרופא, אני דורש כי כל משרתיו של המלך לא יתקרבו אל הבן החולה במשך תקופת הטיפול. מכיר אני בהם כי אנשים רחמנים וטובים הם, ובוודאי לא יוכלו לראות בסבלו. אי לכך יש להביא לכאן אדם אכזרי ורע לב שישגיח עליו בקפדנות שיאכל רק את הדברים המותרים לו, ידאג שיעשה את התרגילים הדרושים וימנע ממנו לשקוע בשינה ובאכילת יתר.
המלך שכבר חשש מגזירות קשות ומורכבות, נאות לעשות כדבר הרופא. חיש מהר יצאו השליחים לרחבי הממלכה ותוך פרק זמן קצר יחסית השיגו את מבוקשם. באחד הכפרים הרחוקים נמצא אדם שהטיל את חיתתו על האזור כולו. איש רע לב ואכזר שרק למשמע שמו, מיהרו הכל למלא אחר מבוקשו. ואכן הובא האיש לארמון המלך, שם הוסבר לו בקצרה התפקיד אותו אמור הוא למלא בעת הקרובה.
אלא שכגודל אכזריותו כך גם גודל טיפשותו. מיד כשלבש הכפרי את מדי הארמון המיוחדים, התמלא ליבו גאווה. הוא החל לצעוד במסדרונות הארמון הארוכים כשחזהו מנופח מרוב חשיבות והחל להשמיע פקודות ליתר באי הארמון.
כך נמשכה התופעה זמן רב עד שאחד השרים ניגש אליו והבהיר לו את מעמדו המדויק. "עליך להבין כי לא בחרו בך משום שמצאו בך מידות טרומיות ונעלות במיוחד. בדיוק להפך. בחירתך נעשתה לאחר שיקול דעת ובדיקה מדוקדקת שהביאו למסקנה, כי אכזריותך ושפלותך יוכלו לסייע לבן המלך האהוב. לכן מוטב כי תשב לך בקרן זווית ולא תבלוט יתר על המידה".
במהלך השבוע פורסם בעיתוננו כי בימ"ש השלום ברמלה ביטל קנס לאטליז שהציב שלט מטעה "כשר בהשגחת היהדות הקראית". ביהמ"ש הוסיף להתריס נגד היהדות וקבע כי האטליז לא עבר על חוק איסור הונאה בכשרות.
האטליז המדובר בעיר רמלה, נושא שלט המכריז כי הוא "כשר בהשגחת היהדות הקראית". מאחר והשלט מטעה יהודים אשר אינם יודעים כי אין במקום כל תעודת כשרות מינימאלית, מדובר בעבירה על חוק איסור הונאה בכשרות, ובשל כך הוטל על בעלי האטליז המכשיל קנס בסך אלף שקלים, אולם עתה כאמור בימ"ש השלום ברמלה ביטל את הקנס, וקבע כי אין בשלט כל חשש להטעיה.
למרות הטענה שהועלתה בבית המשפט, כי השימוש בביטוי "כשר" עלול להטעות את ציבור הקונים העשויים לחשוב כי מדובר במקום בעל כשרות, וכי הוספת המילים "בהשגחת היהדות הקראית" אינה מציינת הטעיה זו, ולמרות הטענה הנוספת כי התרת השימוש במונח "כשר" לכל דכפין תביא למדרון חלקלק למתן היתר לקבוצות שונות לעשות שימוש בביטוי זה, החליט השופט היאשם אבו שחאדה, לקבל את הבקשה וביטל את הקנס.
אין צורך להכביר במילים אודות כוונתו של ביהמ"ש בביטול הקנס. כל בר דעת מבין, כי המטרה היא למחוק כל סממן יהודי מהמדינה ולרמוס ברגל גסה את המושג ששמו "כשרות".
אך השאלה שבכל זאת צריכה להישאל היא, מי ילחש באזנו של אותו שופט, כי הפנייה אליו לא נעשתה משום שמצאו בו מידות טרומיות ונעלות במיוחד. אף אחד לא חשב כי רוממות האמת וההלכה היהודית ילוו אותו בבואו להחליט בדינם של אותם זייפני כשרות שפלים. בדיוק להפך. הפנייה נעשתה לאחר שיקול דעת ובדיקה מדוקדקת שהביאו למסקנה, כי כמי שמתעסק יום אחר יום בדינם של עבריינים אכזרים ושפלים מסוגים שונים ומשונים העומדים בפתחו של בית המשפט, יוכל לסייע ולהחמיר גם בדינם של בעלי המסעדה המטעים את הציבור.
"יש פתרון מדיני" מ. שוטלנד
יש להעלות על נס את יתרונו של הבג"ץ בפתרון בעיות מדיניות
זה זמן רב שמו"מ מדיני בין מדינת ישראל לפלשתינאים אינו מתקיים. הללו אף פנו לאו"ם על מנת שיכיר בהם כמדינה, בטענה, שמדינת ישראל היא שמונעת את המו"מ. שכן, הפסקת הבניה בהתנחלויות נחשבת עבורה כתנאי מוקדם. מאידך מדינת ישראל טוענת, שתקופה של עשרה חודשים הוקפאה הבנייה והמכשול האמיתי הוא אי הכרתה של הרשות הפלשתינאית בכך שהיא "מדינה יהודית" ובהעדרה של הכרה כזו, אין על מה לדבר. על כך שבים בני הדודים ומתריסים, שדווקא זהו תנאי מוקדם.
פלונטר זה, עומד גם במרכז המחלוקת הפוליטית הפנימית במדינת ישראל, כאשר השמאל מצדיק את טענת האויב וזועק, שהתביעה להכרתו במדינת ישראל כמדינה יהודית, הינה בבחינת תנאי מוקדם שאינו הכרחי ומשמש רק כסות לחוסר רצונו של הימין לנהל מו"מ רציני לשלום. לעומת זאת הימין גורס, שאי קיומו של תנאי זה, מעיד על חוסר רצונם של הפלשתינאים להגיע להסכם על סוף הסכסוך וא"כ אין טעם לדבר.
אגב אורחא, קשה להבין, איך גופים חילוניים מובהקים, מסוגלים להעמיד לזולתם תנאי כה מופרך באורחות חייהם הם, כשהם מצפים, שדווקא הערבים יכירו ביהדותה של המדינה. זאת שעה, שכל כולה של זו מושתתת, על הכחשת היהדות ומרד בבורא ית´. זאת ועוד. כאנשים שומרי חוק, היה עליהם להבין, שעל פי קביעת בג"ץ, מדינת ישראל הינה "יהודית ודמוקרטית", כאשר ההעדפה המובהקת נתונה למונח השני. למה אפוא, לא ישנו בהתאם את תביעתם מהפלשתינאים וידרשו מהם את הנוסח הבג"צי, שבודאי יהיה מקובל עליהם יותר?
בימים האחרונים סוערת המערכת הפוליטית, בשל הצעות חוק ימניות, שמכוונות לנטרל את חריגתו הנרחבת של הבג"ץ, מן השטח המשפטי עליו הוא מופקד, לעיסוק בתחומים לא לו, כמו עניינים מדיניים, ביטחוניים וכד´. כידוע, פולמוס זה קיים, מעת שימושו של אהרן ברק, כראש המערכת המשפטית, בתוקף ההכרזה "הכול שפיט". כזכור, במשך הזמן, התפרצויות שיפוטיות שונות על רקע דת ומדינה, שימשו גם לציבור החרדי עניין לענות בו. מכל מקום, כעת מדובר במחלוקת פנימית אצל החיצוניים, בה שני הצדדים, כולל הימניים ביותר טוענים, שהם אלו שבאים לחזק את בג"ץ, תדמיתו הציבורית ועוד כהנה וכהנה.
על הרקע הזה, באה החלטת העליון השבוע על כך, שתעודת כשרות קראית אינה בבחינת "הונאה בכשרות" ושומה על עיריית "רמלה", להשיב לבעלי החנות המצוידת בתעודה זו את הקנס שנגבה מהם.
והנה מעבר לפגיעה המסורתית של בג"ץ בערכי היהדות, הפעם קשה לראות בהחלטה זו ולו צל של ערך דמוקרטי. שהרי חוק ההונאה בכשרות בא למנוע מצב בו, מי שחפץ באוכל כשר יוטעה ויכשל במאכלות אסורות בניגוד לרצונו. לדאבון לב, ישנם רבים במדינת ישראל, שלמרות נטייתם המסורתית לשמור על מצוות מסוימות, אינם יודעים כלל מהם קראים ועלולים לחשוב, שהמדובר הוא בעדה רגילה של יהודים הגונים. הללו מונים מן הסתם אלף מונים יותר מקומץ הקראים המצויים במדינת ישראל. אינטרס ציבורי דמוקרטי מובהק הוא אם כן, למנוע כזו הונאה.
אכן הסתלקותו המוחלטת של בג"ץ גם מהערך הדמוקרטי, בד בבד עם החלפתו של המונח היהודי החלול אצלם עם "קראי", עשויה לפתוח אפיקים חדשים למו"מ עם הפלשתינאים, תוך עקיפת המכשול המרכזי, הלא הוא הדרישה מהפלשתינאים להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. מעתה, גם הימין וגם השמאל יכולים להתאחד סביב מושגי בג"ץ על מידת יהדותם של הקראים, ולדרוש מהפלשתינאים להכיר במדינת ישראל כמדינה קראית. מן הסתם הדבר יקל על הפלשתינאים שיסכימו להתפשר על נוסחה זו ולא יעמידו מכשול, בסירובם לחתום על סוף הסכסוך עם הקראים.
השלום המיוחל אפוא קרב ובא. מיהו זה ואיזהו אם כן, שמעיז לפקפק ביתרונו של בג"ץ על המערכת הפוליטית, גם בעניינים מדיניים?
"בכל יום שיבוא!" ל. מאיר
ימי עקבתא דמשיחא, מחייבים אותנו לתשובה
השבוע, יצא לי לפגוש בידיד הנכנס ויוצא בבתיהם של גדולי ישראל. מטבע הדברים, זוכה ידידי זה לשמוע לא פעם על שאלות מעניינות שהונחו על שולחנם של מאורי הדור, על אימרות שנשמעו מפיהם, ועל דברים שיצאו מלפני המלך — ומאן מלכי? רבנן. גם השבוע, מיד כאשר פגשתי בידידי, ניצלתי את ההזדמנות בכדי לדלות פנינים מבארם של רבותינו, ואכן, שמעתי מפיו סיפור שהסעיר אותו ביותר.
היה זה בשבוע החולף, כאשר בשיח קודש בין מספר תלמידי חכמים ובין אחד מגדולי הדור, ביקשו הללו את התייחסותו של אותו אדם גדול לרצף המאורעות המתרחשים בתקופתנו, כאשר בפרק זמן כה קצר נפטרו כמה וכמה תלמידי חכמים ונשים צדקניות, והתגובה לא איחרה לבוא: "אנחנו בתקופת עקבתא דמשיחא, ומשמים עושים כעת את החשבונות האחרונים!" — הטעים אותו אדם גדול, ואוירה מחשמלת סחפה את השומעים לפסגות של התרגשות.
לא רבות הן התקופות בהסטוריה של עם ישראל, שהזיקה בינן ובין עקבתא דמשיחא ברורה כל כך, כמו תקופתנו אנו. די אם נפתח את המשנה במסכת סוטה, המתארת את תקופת טרום-משיח, בכדי להיווכח בהקבלה המדהימה בין התיאור המופיע שם, תיאור שנראה על פניו כבלתי מתקבל על הדעת, ובין תקופתנו אנו.
למסקנה זו יכולים אנו להגיע מתוך התבוננות בהתדרדרות הרוחנית הפוקדת את דורנו, במצב הביטחוני המעורער המעמיד אוכלוסיות ניכרות מתוך העם היושב בציון תחת איום תמידי, בדמותם של "מנהיגי" האומה — או לפחות אלו המתיימרים להיות כאלו — כאשר כמובן אין הכוונה לגדולי ישראל אשר על פיהם ישק כל דבר, ובאופן התנהלותו של הדור באופן כללי.
כאשר נשמעים הדברים מפיו של אדם גדול, וודאי שכוונתו היא לעורר אותנו לתשובה מתוך התבוננות מפוקחת במציאות הגלויה לעין כל. רבותינו הקדושים, כבר לפני אלפי שנים, שירטטו בפנינו את המפה, התוו את הדרך, ולימדונו כיצד להביט במבט של אמת במאורעות הארציים שמתרחשים ממש לנגד עינינו, ומתוכם ללמוד על טיבה של תקופה.
אין ספק בכך, שתקופתנו הינה תקופה של עקבתא דמשיחא. אין ספק שפעמי משיח ממשמשים ובאים. זה יכול לקרות הרגע, זה יכול לקרות בעוד שעה, בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה, או בעוד עשור ויותר. בכל מקרה, בין כך ובין כך, נחכה ונצפה לו בכל יום שיבוא. אין לאיש מושג מדוייק אודות משך הזמן בו ישמשו עקבות המשיח. לא להך גיסא — ולא לאידך גיסא.
כאשר גדולי ישראל מתבטאים מפעם בפעם על כי קרב יום, אף הם אינם אלא מעוררים אותנו לנצל את הימים הללו, שנותרו, ולא לאבדם לבטלה. בעיניהם, עיני הבדולח רואות את התמונה במלא היקפה, הם רואים את המגמה, את המהלך ההולך וקורם עור וגידים, והם מבקשים להסב את תשומת ליבנו למתרחש — בכדי שנתעורר גם אנו לשוב בתשובה, להיערך לקראת יום הגאולה, יום של משיח, שיבוא, כשיבוא.
ואכן, אין ספק כי כל המאורעות המתרחשים סביבנו, קוראים וזועקים אלינו לשוב בתשובה. להבין, כי הימים הרי גורל, וכי בעל הבית דוחק לפרוע את חשבון הקפותיו. הן פטירתם של צדיקים, הן איומים קיומיים המרחפים על ראשנו, הן מדמנת ההתדרדרות המוסרית המציפה את רחובותינו אנו, כל אלו מחייבים אותנו לקום ולעשות מעשה, לעצמנו.
התקופה מיוחדת, פעמי משיח מהדהדים, ואת זאת ניתן לראות בחוש. רבותינו גדולי הדור מוסיפים ומעוררים אותנו, בראותם את התמונה המלאה בעיני הבדולח שלהם. אולם בסופו של דבר, לכל זאת ישנה משמעות אחת: עלינו להתחזק, להתעורר, לשוב בתשובה ולהיות מוכנים ככל שניתן — בכדי שנהיה ראויים!
"עט שחוט לשונם" ש. ליזרוביץ
משת"פים מסייעים תמיד לצד שכנגד. וכשהם בתוכנו, חובה להבהיר לעצמנו,
עד כמה אנו בזים להם.
ראשי מדינות פוחדים מהם, מנהיגים ושרים משחרים לפתחם, שועי עולם מצפים בשקיקה לכל מילה שתצא תחת ידם, מערכות כלכליות ובטחוניות תלויות במוצא פיהם. בבואם לכל אירוע או כינוס חשוב, הם זוכים למקום של כבוד, ללא צורך באישורי כניסה ופרוצדורה קשה.
לא, לא מדובר בחוזי עתידות, לא ברבנים ידועי שם, גם לא בפוליטיקאים עתירי ניסיון, בסך הכל אנשים לא יצרניים בעליל, שמחזיקים ביד נשק מסוכן, מסוכן מאד. עט, מקלדת, ומכשיר הקלטה.
"המעצמה השביעית", כך מכונה העיתונות. זו שהפכה את העט (בעבר) והמקלדת (בהווה) לכלי רב עוצמה, המסוגל לבנות ולהחריב מדינות, ארצות ובמיוחד אנשים, בכוחה של מילה כתובה.
בעוד שעיתון חרדי המונהג על פי דרך התורה, מגדיר את תפקידו בצורה הבהירה והברורה ביותר, ככלי ביטוי והשמעה של דעת תורה, הרי שהעיתונות האחרת, בכל שפה, צבע וצורה, הכתובה והמשודרת, מתהדרת במושגים "נאצלים" כביכול, של דמוקרטיה וזכות הציבור לדעת, ומחזיקה בידה כוח משחית, אוי לו לאדם שנשכו עיתונאי.
עם קצת מחשבה מעמיקה, וסקירה של העיתונאים הנחשבים בעיתונות הכללית והעולמית, מתברר, שמדובר באנשים לא ממש יצרניים לחברה. מוכשרים וזקוקים לריגושים של הרגע, כשכל יצירתם, ממש כארמון החול של הפעוטות בחוף הים, הופכת ביום שלמחרת לערימת בוץ, או במוטציה העיתונאית, לדפים לעטיפת דגים טריים.
דא עקא, שאותם אנשים לא יצרניים בעליל, מחזיקים בידם את הילת קובעי המדיניות, משפיעים ומגבשים דעות ציבוריות. וכך יכול כל עורך ומושך בעט, להחריד מרבצם ראשי מדינות, כלכלנים ואנשי בטחון, החוששים ממה יכתבו, מה יאמרו וכל כיו"ב.
למרבה הצער, סוג עיתונות שכזו, פשתה גם תחת הכותרת "חרדיים" כאשר חוץ מאשר תמונות יפות מאד של רבנים, והמון מילים של שטיבלך, משתמשים אותם כלי תקשורת בדיוק באותם כלים פסולים, ההופכים את המושכים בעט, קטנים ככל שיהיו, לשופטים, תליינים ומגבשי מדיניות.
את נחת זרועה של העיתונות, מכיר כל יהודי חרדי, שזוכה מפעם לפעם להיות מצד המושמצים והמותקפים. מה לא כתבו, שידרו, אמרו וכיו"ב עלינו, על כל היקר והקדוש לנו. בעזרת בליל מילים ו"הבנה" באורח החיים החרדי..., מצליחים עיתונאים במשך שני רבות לפגוע, להרוס, לזלזל וליצור תדמית שלילית על כל חרדי באשר הוא. גם כאשר הכותבים מחשיבים עצמם כ"מומחים לענייני חרדים" שזוכים למרבה הצער, לשיתוף פעולה מאנשים בשולי המחנה, שנורא נורא מתרגשים ושמחים, על הקשר האישי והחברי שיש להם עם עיתונאי כזה או אחר.
חבירות חבירות, אך כשזו מגיעה להעברת ידע מטעה ונתונים שפוגעים בכלל, הרי שהשותפים, שותפים לפשע ממנו סובלים כולנו, פשע של הסתה ופגיעה בכל חרדי באשר הוא.
כל אירוע שקורה בשולי החברה, הופך לכותרת בעיני העיתונאים ההם. שותפיהם מבפנים, מאינטרס כזה או אחר, מספקים להם את הדלק. כשבליבם פנימה הם ממש מאושרים, הנה הם הצליחו לפגוע בפלוני או אלמוני, ולהעמידו על מקומו.
זה שבדרך הם הצליחו לפגוע בעוד רבבות יהודים חרדים, ולהשחיר את דמותו של כל חרדי באשר הוא בעיני הקורא החילוני, זה שבאמצעות העזרה החברית שלהם הם הצליחו לגרום לחילול שם שמים, זה שבעזרת הטפיחות הידידותיות על כתפי העיתונאי התורן, ואכילה בצוותא של געפילטע פיש עם חריין במסעדת יוקרה, הם הצליחו לגרום חורבן לכולנו, זה ממש לא מטריד אותם.
את אותם משתפי פעולה, המונעים מכוח אמביציה אישית, וגורמים נזקים לכולנו, לא ממש נצליח לשנות. את חילול ד´ שנגרם על ידם, יש בכוחנו להמעיט.
אם על ידי ריבוי כבוד שמים בפועל, בתוכנו פנימה ובקירוב אחים טועים, ואם על ידי הבהרה, לנו לעצמנו, שאין חלקנו עם משתפי הפעולה הללו. לא מפיהם ולא מפי כתבם אנו חיים.
ומי יודע אולי כשיחושו שהיהודי הפשוט והרגיל, יהודי שחפץ לעבוד את אלוקיו בכל לב, גם הוא סולד מהם, אולי הם יצליחו להתגבר על עצמם ולהימנע משיתוף הפעולה המבחיל הלזה.
|