התקשורת הישראלית גדושה בעשרות ערוצים שונים ומשונים. חלקם ערוצי שמע, חלקם ערוצי צפייה. יש בהם ערוצים ארציים, אחרים הם ערוצים מקומיים. הם משדרים כל שעות היממה, כל ימות השבוע, וכל אזרח יכול לבחור לו את הערוץ המעניין אותו. המאבק על לבו של המאזין או הצופה, מתנהל במלוא עוזו, כאשר כל ערוץ מנסה להגדיל את ה´רייטינג´ — אחוזי השמיעה או הצפייה — במטרה לקבל נתח פירסומי גדול יותר. ככל שאחוזי המאזינים והצופים גדול יותר, כך יש סיכוי להשיג את מחיר הפרסום הגבוה יותר, ובסופו של דבר, מטרת כל הערוצים הללו היא להציג בסוף השנה מאזן רווחי גדול. בדרך להשגת המטרה, אין כמעט מגבלות. ההנחה היא שכל הירוד מחברו, כל הקלוקל והמתועב, כל הרדוד והשטחי, יכול ´לסחוב´ אליו יותר קהל. התחרות בין הערוצים היא על המכנה המשותף הנמוך ביותר, הפרוץ והמופקר, וזאת מתוך אותה הנחה כי הציבור ברובו מחפש בערוצים הללו את ´הסחורה´ הירודה ביותר.
אין לנו שיג ושיח עם התקשורת הנבובה הזו, שאפילו אנשי חינוך חילוניים, הרחוקים מכל הוויה יהודית, מודים בפה מלא כי היא משחיתה את הנוער, מאבנת את המחשבה ופוגעת ברמת האינטליגנציה. הם ממליצים להורים להפחית את מינון החשיפה של ילדיהם ולנסות לפקח על התכנים המגיעים לאוזניהם והנצפים בעיניהם. אבל לרוב המלצותיהם נופלות על אוזניים ערלות של הורים שכבר מזמן נואשו למנוע מילדיהם את החשיפה לכל תועבות העולם וקלקוליו. אוי לו לאיש ציבור שיעלה על דל שפתיו איזו הצעה להטיל פיקוח על תכני הערוצים הללו. הוא יוקע לאלתר על עמוד הקלון התקשורתי, ויוצג כאויב הדמוקרטיה וכסותם פיות משוקץ. התקשורת על כל ערוציה, לא תהיה מוכנה לוותר על נתחי הממון המגיעים אליה דרך סיפוק צרכיו האפלים של ההמון הנבער.
אבל הכל נעצר, כאשר מדובר בעניין חרדי. בין הערוצים השונים, יש גם כאלו המוגדרים כערוצים "ייעודיים" המופנים לקהל יעד מוגדר ומסויים. ובכל ´ים´ ערוצי התקשורת המאושרים, ערוץ קשב אחד ויחיד שהוגדר כערוץ "יעודי" המיועד לציבור החרדי. ערוץ אחד ויחיד, בין כל עשרות הערוצים הממלכתיים, הציבוריים, האזוריים והייעודיים. נקדים ונאמר שאין מאמר זה עוסק לגופו של אותו ערוץ, או לנושא העקרוני התלוי בו, אלא אך ורק כמשל ודוגמא. אותו ערוץ — שבעליו אגב אינו מוגדר כ´חרדי´ — החליט בעקבות בדיקה בקרב קהל היעד שלו, שהוא לא יעלה נשים על גלי האתר. לא כמגישות, לא כמרואיינות. ערוץ נטול נשים. דמוקרטיה כבר אמרנו?
מישהו בקרב ה´ברקודות´ העיתונאיות, גילה את ה´פשע´ הנורא ופתח במסע ´עליהום´ על אותו ערוץ. הכיצד יעלה על דעתם של מנהליו להחרים נשים? איך מדינת ישראל הליברלית, יכולה להרשות לערוץ תקשורת, שקיבל זיכיון ממלכתי, להדיר נשים משידוריו? לבזות נשים, להשפילן ולרומסן דרך עקירת ערך הצניעות מכל וכל, את זה עוד אפשר לסבול. לא רק לסבול, לעודד ולתמוך, ויעז מאן-דהוא ´חשוך´ ו´פנאט´ למחות על כך, הוא לא יצא בשלום מהסיפור. זוהי הדמוקרטיה. אבל למנוע קול נשים? כיצד ערוץ מעז לעשות כן? נכון שקהל מאזיניו יכול לבחור ערוץ אחר אם יחפוץ בכך, ואיש אינו מכריח אותו להאזין לערוץ זה, אם אכן הוא רואה בכך פגיעה ב´מעמד האשה´, אבל אנחנו, הפוליטרוקים של המדינה, לא נמתין עד שקהל היעד של הערוץ יצביע באוזניים, אלא נפנה לכל הרשויות הנוגעות בדבר, כדי שישימו קץ לשערורייה.
כאמור, הסיפור הזה מובא רק כמשל ודוגמא, בהיותו מאפיין את הגישה הכללית כלפי שומרי המצוות במדינת ישראל. למען האמת, אין בכך כל חדש. זה התחיל מראשית ימיה של המדינה, כאשר ההנהגה האנטי-יהודית, החליטה לחנך מחדש את מאות אלפי העולים שהגיעו מכל קצוות תבל. מערכת כפייה דורסנית, עקרה מהם כל שריד של יהדות, במטרה להעביר אותם ב´כור ההיתוך´ הציוני, ולהפוך אותם מ´יהודים´ ל´ישראלים´. הרוב החילוני שהתגבש במדינת ישראל, לא היה רוב טבעי, אלא רוב מלאכותי שהושג באמצעי כפייה שונים, דרך שליחי עלייה מיומנים, מחנות עולים סגורים, בתי ספר ממלכתיים וכמובן — ´פנקסים אדומים´, שהיו המפתח למציאת פרנסה והתערות בחברה הישראלית.
המערכה לא פסקה כל השנים, וניסיונות החינוך מחדש של קהל שומרי המצוות, נמשך במלוא עוזו, עם עליות ומורדות אמנם, אבל ללא הפסקה של ממש. המאבק רב השנים נגד ה´השתמטות החרדית´ מהשירות הצבאי, לא נבע בשל מחסור בכוח אדם, אלא במטרה להפוך גם החרדים לחלק מהישראלים החדשים. הלוחמים נגד ה´השתמטות´ לא באמת רצו חרדים בצבא. או יותר נכון — הפחד הגדול ביותר שלהם היה, מהרגע בו יחליטו החרדים להתגייס, עם כל ´חרדיותם´. הרי בעבר היו כמה וכמה חרדים שהגיעו למחנות הצבא כדי לדבר מעט על יהדות, וסולקו משם בבעיטה אדירה, לאחר שהתברר כי בין השומעים היו מי שגילו את אור האמת ושבו לשורשים. ומה יעשה הצבא, אם אלפי דוברים שכאלה יציפו את מחנותיו? המטרה היתה ועודנה, לעקור מהמתגייסים הללו את החרדיות, בהנחה כי תחת המכבש הצבאי והכפייה הפיקודית, ניתן יהיה להקטין את סכנת ההשתלטות החרדית.
מי שרואה את המאבק הצבאי נגד צעירי מחנה הלאום הדתי, מבין את השקר והצביעות של כל אותה מלחמה אנטי חרדית. הצעירים הללו, תלמידי מוסדות ה´הסדר´, חדורי אידיאולוגיה ומוטיבציה לבצע את השירות הצבאי היעיל והמשובח ביותר, מבקשים בסך הכל לשמור על מינימום של הקפדה הלכתית. הם לא מטרידים את הצבא בשאלות של כשרות, גם לא מערימים קשיים גדולים מדי בנושא של פעילות מבצעית או לא מבצעית בשבת, כל רצונם הוא לשמור על מידה מסויימת של צניעות וריחוק, והתקשורת כולה בגיבוי אנשי צבא בכירים, הופכת אותם לאויבי המדינה. השבוע פירסמה קבוצה של אנשי צבא בכירים במיל. עצומה נגד הפגיעה ב´ערכי היסוד של החברה הישראלית´, כאשר הם מתייחסים למחאתם של אותם חיילים, נגד הכפייה שנכפתה עליהם לשמוע שירת נשים במסגרת שירותם הצבאי.
אכן צודקים אותם קצינים. ´ערכי היסוד של החברה הישראלית´, זו הכפייה האנטי יהודית, והשאיפה לחנך מחדש כל מי שחורג מאותם ערכים. זהו שורש המאבק בעד כפיית תוכנית הליב"ה על מוסדות החינוך החרדיים. איש מבין הלוחמים הללו, אינו באמת מוטרד מעתידו של הנוער החרדי. עובדה היא שכאשר אדם חרדי, שמאחוריו עשרות שנות לימוד במסגרת תורנית, מבקש להתקבל לעבודה במשרד ממשלתי כלשהו, כל השכלתו התורנית, עם האינטליגנציה, ההבנה וישרות השכל שרכש בשנות לימודיו הרבים, אינה עומדת לו מול צעיר אחר, בוגר הפקולטה לתרבות הסינית, רק בשל היותו נושא ´תואר´ רשמי.
כאשר ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, אמר שהסכנה הקיומית של מדינת ישראל אינה טמונה בגרעין האיראני אלא בגידול החרדי, לא נשמעו גינויים רציניים נגד דברי הבלע שלו. נהפוך הוא, דבריו זכו לתמיכה חילונית כמעט גורפת, כאשר הוויכוח הוא לכל היותר על הסגנון ולא על התוכן. כי אכן דבריו שיקפו את דעת ´המחנה הנאור´ הרואה באלטרנטיבה היהודית השורשית, סכנה לערכי היסוד של מדינת ישראל. לאותם ערכים שהציב הוזה המדינה, כאשר חלם לראות את כל היהודים טובלים לנצרות ופותרים אחת ולתמיד את הבעיה היהודית — או הקמת מדינה בה הרבנים יושמו בקסרקטינים ולא יורשו לחוות כל דעה בדרך ניהולה. |