במלאת עשור

זרועות הביצוע: ישיבה מיוחדת של שלוש המסגרות שהקים רבינו הגדול

"בדידי הוה עובדה". אלו היו שלוש המילים שחזרו שוב ושוב בפי כל הנוכחים, שנשאו השבוע דברים, בכנס המיוחד לציון עשור לפטירתו של רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. כל אחד מהנוכחים שדיבר, הזכיר מעשה אישי שהיה לו, כאשר הגיע לביתו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל, כיצד שאל, איזו תשובה קיבל, ואיך הפכה התשובה להנהגה מעשית לכלל הציבור.

"הישיבה היתה בטעם של פעם" אומר הרב אורי מקלב, שהיה אברך ירושלמי, כאשר מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל הקים את דגל התורה, והטיל עליו לפעול בקרב בני הישיבות והכוללים בירושלים, לפעול למען התנועה החדשה דגל התורה, מתוך מטרה לדאוג לקיום עולם התורה ולחיזוק מעמד בני התורה. "זו היתה ישיבה נוסטלגית מיוחדת", ממשיך הרב מקלב.

מארגני הישיבה המשותפת, החליטו להושיב יחד את ראשי שלוש "זרועות הביצוע" שהקים מרן ראש הישיבה זצוק"ל — "דגל התורה", "יתד נאמן" ו"שארית ישראל" (לפי סדר א-ב). שלוש המסגרות הללו, היו רק חלק מהמפעלים הכבירים של מרן ראש הישיבה זצוק"ל, שיצק תוכן מעשי לעולם הישיבות לאחר השואה האיומה.

ישיבות רבות הוקמו בארץ לאורכה ולרוחבה, כאשר ראשיהן הגיעו תחילה ליטול עיצה ולהתברך בהצלחה. שלוש המסגרות הללו נועדו לסייע להם, וכאמור היו בעצם זרועות הביצוע המעשיות לקיום ומעמד עולם התורה, הן בתוך הציבור פנימה והן החוצה כלפי השלטונות.

"ביקשנו לאחד את שלוש המסגרות, במטרה לחשוב יחד על העתיד, לאור העבר", אומר הרב מקלב שפתח את הישיבה המשותפת לשלוש הגופים. "עולם התורה נמצא כל הזמן במלחמה על הצביון, על הקיום ועל כל הסובב, ואת זה צריך לנהל כפי שהונחינו על ידי מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל".

הדיון שהתפתח היה גם הוא מעניין. עיון ברשימת הדוברים מגלה את הרבגוניות של האנשים שניהלו, וחלקם עדיין מנהלים את שלוש המסגרות הנ"ל. את המעמד המיוחד פתחו הגאון הגדול רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, הגאון רבי נתן זוכובסקי שליט"א, הגאון רבי יוסף אפרתי שליט"א, וחה"כ הרב משה גפני והרב אורי מקלב.

לאחר מכן נשאו דברים (לפי סדר הדוברים), הרב מנחם כרמל, מראשי דגל התורה, הרב גבריאל שרמן — מנכ"ל בד"ץ שארית ישראל, הרב נחום יברוב שליט"א מרבני בד"ץ שארית ישראל, הרב יעקב אשר ראש עיריית בני ברק, הרב צבי בוימל משנה למנכ"ל החינוך העצמאי, הרב יעקב לבין מנכ"ל יתד נאמן, הרב ישראל פרידמן עורך מוסף שבת קודש-יתד נאמן, הרב יצחק פינדרוס סגן ראש עיריית ירושלים, הרב ישראל משה פרידמן מנכ"ל תודעה, והרב יצחק רייך מנכ"ל רשת גני הילדים של אגו"י.

ההחלטה המשותפת שהתקבלה בסיום הישיבה היתה להקים מסגרת גג משותפת לשלושת הגופים, כדי לחדד את הדברים ולהמשיך לגלות יחד אחריות, בדיוק כפי שמרן ראש הישיבה זצוק"ל, ראה את הדברים פני עתיד.

תעודות עיתונאי

מסע מפרך: מה שעובר על עיתונאי המתלווה לראה"מ בארץ או בחו"ל

בלשכת העיתונות הממשלתית רשומים 5,472 עיתונאים, הנושאים כולם תעודה מוכרת ורשמית של הלשכה. תוקפה של התעודה לשנתיים ואז פג התוקף ויש לחדשה לשנתיים נוספות.

בעבר היו מתי מעט עיתונאים, אבל היום הלשכה קורסת מפניות. כל מי שמחזיק מקלדת, כבר בטוח שהוא עיתונאי מוביל. כל עובד זוטר במערכת עיתון, גם אם הוא מחזיק בתפקיד שאינו קשור לכתיבה עצמה, מקבל את התעודה. בדרך זו קפץ המספר ל- 5,472.

בלשכת העיתונות הממשלתית מודעים לכל זה, אך לא יכולים להשיב בשלילה לאלפי הפניות. וכך מידי שנה צומחת ותופחת רשימת העיתונאים, למרות התנאים המגבילים הראשוניים של הלשכה. בסופו של דבר, כמעט כל מי שעובד במערכת עיתון, או כלי תקשורת אלקטרוני כזה או אחר, מחזיק בידו את התעודה.

עם זאת השב"כ אינו מסתפק בתעודת לע"מ, ודורש מכל עיתונאי הנילווה לראש הממשלה, להציג תעודה מזהה נוספת (רישיון נהיגה או כל תעודה אחרת), בנוסף לתעודת העיתונאי הרשמית. רק אז יורשה אותו עיתונאי להצטרף לפמליית ראש הממשלה או לסקר מקרוב את ביקורו, להשתתף במסיבת עיתונאים, לעלות למטוסו, וכו´.

המצב בחו"ל עוד יותר מחמיר. עיתונאים הנילווים למטוסו של ראש הממשלה (יהיה מי שיהיה), נדרשים לעבור מסכת ארוכה של בדיקות דקדקניות, כמעט בכל רגע נתון.

זה קורה בכל עלייה למטוס (בפרט אם יש כמה יעדים באותו ביקור), בכל תדריך עם ראה"מ, ובכל ארוע בו נדרשים להכנס לפגישה של ראה"מ עם המנהיג המקומי, בבית הלבן, בארמון האליזה בפאריס, בדואנינג 10 בלונדון, או בקרמלין הרוסי. הבדיקות כאמור ממושכות, ומי שסובלים בעיקר הם הצלמים, הנדרשים שוב ושוב לפרק את ציוד המצלמות ולהראות שהכל סטרילי.

לא פלא שפחות ופחות עיתונאים מצטרפים לפמליית ראש הממשלה בארועים שונים. ההצטרפות כרוכה כאמור בטירדות רבות, והעיתונאים מעדיפים לחסוך את זה מעצמם. הדבר התבטא בנסיעות האחרונות של ראה"מ לחו"ל. רק כאשר הנסיעה חשובה, כמו הנאום באו"ם, יש הצטרפות גדולה של אנשי תקשורת. אולם אם הנסיעה קצרה ופחות חשובה, אין הרבה עיתונאים נילווים.

וכל ההקדמה הזו מגיעה לצורך הסיפור הבא.

עיתונאי איראני

מדינת אויב: מי ביקש לראיין את אריה אלדד מהאיחוד הלאומי

אריה אלדר מהאיחוד הלאומי,

ידוע בחדות לשונו. הוא אינו נמנע מלהביע את עמדותיו כאשר הוא מתראיין לכלי התקשורת המקומיים בארץ, וגם לכלי התקשורת הזרים. מצד אחד דעותיו קיצוניות. מצד שני, הוא מעביר אותן תמיד בחידוד לשון, דבר שהפך אותו למרואיין מבוקש.

לאחרונה התפלא אלדד לקבל פנייה מרשת תקשורת זרה, "פראס טי.וי." הפועלת בארץ. הכתב, תושב מזרח ירושלים, אמר כי שמו איברהים חסיני, והוא מבקש לראיין את אלדד בנושא מדיני. חשדו של אלדד התעורר והוא ביקש לברר באיזה כלי תקשורת מדובר. להפתעתו שמע כי הרשת נמצאת בבעלות הממשל האיראני.

אלדד לא היסס ושאל את הכתב, האם ברשותו תעודת עיתונאי מטעם לשכת העיתונות הממשלתית. הכתב השיב, כי אכן פנה ללע"מ לקבל תעודת עיתונאי, אך טרם נענה.

בתגובה פנה אלדד למנהל לשכת העיתונות, אורן הלמן, וביקש לברר האם לע"מ אכן מתכוונת להעניק תעודת עיתונאי לכתב של מדינה אויבת, ומה הכלים למנוע זאת. בכוונתו של אלדד לפנות גם ליועץ המשפטי, כדי שיורה למשטרה לחקור, האם הכתב מסייע למדינת אויב באמצעות מערכת תעמולה הישר מירושלים.

לא נותר אלא לתאר, מה היה קורה, לו אחד מערוצי התקשורת הישראלים היה משגר כתב קבוע לאיראן, כדי לדווח משם על הלך הרוחות המקומי. אפשר לשער כי התשובה נמצאת על עץ התלייה בככר המרכזית בטהרן, לא לפני שהכתב היה נתפס, ועומד למשפט פומבי בעוון ריגול לטובת מדינת ישראל.

כך או אחרת, בלשכת העיתונות הממשלתית, הסבירו כי התנאים שלהם להנפקת תעודה, מחייבים אותם לבדוק שלא לתת לנושא התעודה כלים שיסייעו למדינת אויב. באשר לפנייה של אלדד, אמר הלמן, כי לא ידוע לו על פנייה של הכתב איברהים חסיני לקבלת תעודה. "לנוכח הנסיבות, לא נראה לי שיש לו טעם לפנות אלינו" צוטט הלמן בתקשורת.

דיפלומטיה יקרה

שלושה מיליון שקלים: עלות הנסיעה של פרס לווייטנאם

שמעון פרס מדבר מעת לעת בצורך לחיות חיים צנועים ולא ראוותניים. השבוע אף דיבר נגד המשכורות הגבוהות במשק. כיצד זה מתישב עם הסיפור הבא? לבית הנשיא פתרונים.

בשבוע הבא יערוך פרס ביקור נשיאותי היסטורי בווייטנאם. לביקור אמורים להצטרף 16 אנשי צוות מבית הנשיא, כולל יועצת משפטית וחשבת, וכן אנשי עסקים. עלות הטיסה למשלם המסים כ-2.5 מיליון שקל, ועוד יותר מחצי מיליון שקל הוצאות נלוות.

את נסיעתו אמור פרס לסיים בסוף השבוע במפרץ הלונג, אחד משבעת פלאי תבל החדשים. אנשי העסקים ישלמו את העלות לעצמם, אבל כל השאר ישולם מקופת המדינה. חלק ישלמו הוויאטנמים.

אף שאין ספק כי ביקוריו של פרס בחו"ל מביאים תועלת מדינית, ובמקרה זה גם תועלת כלכלית, הרי שהמחיר נראה יקר מידי. אין גם צורך לכאורה במשלחת מנופחת של 16 עובדים מבית הנשיא. האם מדובר בטיול שנתי (על חשבון המדינה)?

בבית הנשיא לא אהבו את הביקורת. בתגובה לערוץ החדשות 10 שחשף את הנסיעה ועלותה, ציינו כי "הנסיעה היא ביקור היסטורי ומאוד חשוב בווייטנאם, שיביא הרבה תועלת והכנסות לקופת המדינה".

בבית נשיא המדינה הדגישו כי נעשה מכרז על ידי סוכנות הנסיעות של המדינה על הטיסה. חברת אל על זכתה עם ההצעה הנמוכה ביותר. לגבי אנשי הצוות, נמסר כי הם יבצעו "עבודות שחורות", מאחר שלבית הנשיא אין מי שיעשה את זה, והשגרירות בווייטנאם מונה שלושה עובדים בלבד.

כלל לא בטוח שהתשובה הזו משכנעת. אבל קשה להאמין שמישהו מבית הנשיא יעמיד את העניין להכרעה ציבורית. פרס לא צריך להבחר פעם נוספת לתפקיד...

שופטים פוליטיים

הקשר בין משטר נשיאותי לבחירת שופטים לבית המשפט העליון

לא פעם מטיפים כלי התקשורת לפוליטיקאים הן מימין והן משמאל ללמוד מהאמריקאים בנושאים שונים ולאמץ את מנהגיהם. חלק מהפרשנים המובילים אף אימצו לעצמם סדר יום אישי, והם נוהגים לכתוב באופן קבוע בעד מעבר למשטר נשיאותי, כדי "להציל את המדינה" מהמשטר הקואליציוני הנוכחי.

בעבר תמכו אותם פרשנים במעבר לבחירה בשני פתקי הצבעה, לראשות הממשלה ולמפלגה, כפי שאכן היה בכמה מערכות בחירות (בודדות). הדבר נועד להצר את רגלי הציבור החרדי, אולם התברר ששיטת הבחירה הזו דוקא חיזקה את המפלגות החרדיות, ולכן מהר מאד חזרו לשיטה הישנה של הצבעה בפתק אחד.

גם הרצון לעבור למשטר נשיאותי, נועדה לשחרר את מי שיבחר לתפקיד, מהתלות במפלגות האחרות. הפרשנים לא אומרים זאת בגלוי (חלקם כן), אבל המטרה שלהם היא בראש ובראשונה להצר ולהקטין את המפלגות החרדיות והשפעתן.

והנה דווקא בנושא מינוי שופטים לבית המשפט העליון, מטיפים אותם פרשנים יחד עם גורמי השמאל, נגד המינויים, ומאשימים את הימין, בכך שהוא הופך את כל התהליך לפוליטי.

האבסורד הוא שבארה"ב — בה קיים משטר נשיאותי, כל המינויים של השופטים נעשים על ידי הנשיא עצמו, לו הסמכות הבלעדית לעשות כך, כשהוא כפוף רק לסנאט. השורות הבאות מיועדות איפוא לאותם מצדדי המעבר למשטר נשיאותי, כדי שילמדו ויפנימו, מה בדיוק קורה בארה"ב סביב מינויי שופטים.

הנשיא האמריקאי זוכה לכוח בלעדי ואינו זקוק לשום קואליציה, כדי למנות שופטים לבית המשפט העליון, שופטים פדרלים במדינות השונות, שרים, ראשי צבא, ושגרירים. הכל נעשה על ידי הנשיא עצמו. ואכן כמעט מידי ערב משגר הבית הלבן הודעות על מינויים חדשים של שופטים אמריקאים.

הנשיא כאמור ממנה, הסנאט מאשר והמינוי יוצא לדרך. לשיא המינויים הגיע הנשיא לשעבר רונלד רייגן, שבחר 376 שופטים פדרלים בשמונה שנות כהונתו. אחריו ביל קלינטון עם 373 שופטים, ג´ורג´ בוש הבן מינה 325 שופטים. הנשיא הנוכחי ברק אובמה, הספיק בשלוש שנות כהונתו למנות 116 שופטים ועוד היד נטויה.

ההשפעה העיקרית של המנויים מתבצעת בקביעת הרכב ביהמ"ש העליון, שם מתמנים השופטים לכל החיים. יחסי הכוחות בביהמ"ש העליון תלויים ישירות בנבחרי הציבור, כלומר בנשיא, שבוחר את השופט, ולאחר מכן מאשרים אותו חברי הסנאט. לעיתים יש לכך השפעה ישירה גם על סדר היום הפוליטי.

הדוגמא הבולטת היתה בבחירות ב-2000, בהן הפסיד המועמד הדמוקרטי, אל גור, לבוש הבן. זאת לאחר שבית המשפט העליון, הכריע בסוגיית התוצאות במדינת פלורידה. ברוב של שופט אחד, נפסקה החלטה שמרנית ובוש הבן זכה בשלטון. האמריקאים מבינים שאלו כללי המשחק. כללים ברורים וקבועים.

כאן בארץ מנסים לחקות אותם. אבל אם זה מתנגש עם האינטרסים של השמאל והתקשורת, בפרט שההליך מכשיר בסופו של דבר, מינוי שופט הנחשב לשמרן (אשר גרוניס) המחזיק בתיזה הפוכה מהאקטיביזם השיפוטי של ברק, יש מיד לתקוף את כל התהליך ולטעון שהוא נגוע בפוליטיזציה. מה שטוב לאמריקאים, רע (לפתע פתאום) לשמאל ולתקשורת.

חוק גרוניס

האקטיביזם השיפוטי שהנהיג אהרון ברק, יבוטל אם גרוניס יבחר לנשיא

השמאל מיקד את חיציו במניעת בחירתו של אשר גרוניס, לנשיא בית המשפט העליון, לאחר פרישתה הקרובה של הנשיאה הנוכחית דורית בייניש בעוד חודשים בודדים. הסיבה: גרוניס נחשב לשופט שמרן, המתנגד כאמור לאקטביזם השיפוטי שהוביל אהרון ברק, עת כיהן כנשיא בית המשפט העליון.

בימין ראו בגרוניס את הרע במיעוטו. הוא אמנם לא מזוהה פוליטית, אך הוא טוב יותר מכל המועמדים האחרים. לפיכך רקחו חוק, שיבטל את הדרישה ליתרת כהונה של שלוש שנים כדי להתמנות לנשיא ביהמ"ש העליון. בחירתו אינה בטוחה עדיין, ותלויה בשאלה, האם תישאר על כנה המסורת למנות את השופט הוותיק ביותר לנשיא, כפי שהיה עד כה.

ההחלטה נתונה בידי חברי הוועדה למינוי שופטים, שחלקם כבר הצהירו כי אינם מתכוונים לדבוק במינוי של השופט הוותיק ביותר. תיאורטית הם יכולים איפוא למנות כל שופט מביהמ"ש העליון לנשיא.

החשיבות של המינוי אינה רק לצורך כבוד. לנשיא ביהמ"ש העליון יכולת לקבוע את המדיניות הכללית של השיפוט, להשפיע על זהות השופטים בדרג השיפוטי הנמוך יותר ועל האופי של מערכת המשפט כולה. אהרון ברק לימד את כולם, כיצד יכול הנשיא להשפיע על מערכת המשפט ולהוביל אותה כרצונו.

לעומתו דוגל גרוניס בהתערבות מינימלית ככל האפשר בהחלטות הממשלה והכנסת. בניגוד לברק שסבר כי הכל שפיט, סבור גרוניס בדיוק להפך. הדבר מותיר אותו פעמים רבות עם פסקי דין בדעת מיעוט, אבל זה אינו מרתיע אותו. מעבר לריסון השיפוטי בו הוא דוגל, מצטיין גרוניס בכתיבת פסקי דין מתומצתים ולא ארוכים.

בעבר לא היסס למתוח ביקורת גלויה על אהרון ברק, וסירב לבטל את חוק האזרחות, המונע איחוד משפחות בין ערבים ישראלים לפלשתינים מהשטחים. באם הוא יבחר לנשיא (וזה כאמור ממש לא בטוח), הדבר יורגש מיידית במסדרונות בית המשפט העליון.

גרוניס יצמצם למינימום את המעורבות של הבג"ץ בהחלטות הממשלה והכנסת. הבג"צ יחזור למימדיו האמיתיים, והאקטביזים השיפוטי יהפוך להסטוריה.

התגוששות פנימית

מי מפחיד יותר את הציבור — משרד האוצר או משרד הביטחון?

הבחירות יערכו רק בעוד שנתיים (באם לא יוקדמו), והמערכת הפוליטית הפנימית די שקטה. במצב כזה ההתגוששות היחידה היא בתוך הממשלה עצמה בין השרים.

לזכותו של נתניהו יאמר, כי אין הרבה קרבות פנימיים. לעיתים אמנם פורצות החוצה מריבות ואמירות, אבל בסך הכל האוירה בתוך הממשלה היא חיובית. כל שר מכיר ויודע את מקומו (יש יוצאים מהכלל..) והעבודה נעשית בהרמוניה.

לפיכך השבוע כאשר פרצה מריבה קולנית, שכללה התבטאויות קשות ופומביות בין שני שרים בכירים בממשלה, נשמע הדבר מעט חריג. כאשר מדובר בשני שרים המקורבים לנתניהו, זה הופך גם למסובך עבור ראה"מ, שצריך להכריע בעד מי מהם.

המריבה פרצה בין שר האוצר יובל שטייניץ לשר הביטחון אהוד ברק על רקע הקיצוצים הצפויים בתקציב הביטחון. האוצר מפחיד שאין כסף ואנו בפתח משבר. מאידך הביטחון מנהל מידי שנה מסע הפחדות מפני איומים ביטחונים ומלחמות. מה יותר מפחיד? תלוי את מי שואלים. את ברק או את שטייניץ. שניהם מצידם חושבים שהשני נוקט במסע הפחדות סתמי ללא קשר למציאות.

לכאורה מדובר במחלוקת לגיטימית בין שני שרים, שמייצגים כל אחד את משרדו. אבל לפי ההתבטאויות יש כאן משקעים נוספים, ובעיקר מאבקי כוח — מי ישפיע יותר, ולמי נתניהו יהיה קשוב.

העימות בין השניים נמשך מתחילת כהונת הממשלה אבל בעצימות נמוכה. השבוע זה עלה שלב בהתבטאויות פומביות ובתדרוכים של המקורבים זה נגד זה. לשיא הגיעו הדברים, בישיבת סיעת העצמאות, כאשר שר הביטחון ברק דיבר נגד פקידי האוצר ורמז גם על השר עצמו. היה זה לאחר שהביע דעתו בעד הרחבת מסגרת התקציב. מיד אחר כך הוסיף בסארקזם: "אני ממליץ מאוד לאנשי האוצר להתחיל לדבר מאקרו כלכלה ברצינות, ולא להפריח סיסמאות שכל תכליתן להפחיד את הציבור בדוגמאות מהעולם".

שטייניץ שמע ולא נשאר חייב. "אני שומע את הדברים האלה, ואני שמח שרה"מ הוא בנימין נתניהו ולא שר הביטחון, כי אם הוא היה מופקד היום על הכלכלה ועל התקציב, היינו מתרסקים, לשיטתו, יותר גרוע מספרד ומיוון. ברק אפילו לא הבין את מה שהוא קרא בעיתון. ראוי ששר ביטחון המתחזה למי שמבין, שיתייעץ לפחות עם מישהו, לפני שהוא מתחיל לדבר שטויות". ברק החזיר והפנה את שטייניץ לכלכלנים בכירים שילמד מהם, שטייניץ ענה, והמריבה התגלגלה.

נתניהו צופה מהצד ורואה כיצד שני נאמניו מתקוטטים. בשלב הזה, הוא לא נוקט עמדה לטובת מי מהם. אולם עמדתו הבסיסית נוטה בעד שר האוצר. כך אפשר היה לראות ולהווכח בישיבת הממשלה שעסקה בדו"ח טרכטנברג, שהמליץ לקצץ בתקציב הביטחון. יתכן מאד שזו הסיבה שברק העלה מדרגה במיתקפה על שטייניץ — אותו הוא מזהה כמי שעומד מולו.

נתניהו זקוק לשניהם, הוא לא רוצה לפגוע בשטייניץ, ובוודאי שאינו רוצה לפגוע בשר הביטחון אהוד ברק שותפו האסטרטגי. המטרה שלו היא למצוא נתיב פשרה ביניהם, אולי בדמות הגדלה מסוימת של הגירעון, מה שנוגד את עמדתו, רק כדי לתת משהו לברק, במטרה למנוע פגיעה אנושה בביטחון.

כן ירבו

בעולם סבורים: המוסד אחראי לשורה של מקרים מיסתורים ברחבי איראן

שרשרת הפיצוצים המיסתוריים באיראן, ההתנקשויות במדענים בכירים ומיתקפות המחשבים באמצעות וירוסים, מפנות אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל והמוסד. זאת למרות שמומחי ביון סבורים, שקשה עד בלתי אפשרי, לבצע פעולות כירורגיות שכאלו ללא עזרה מקומית.

"נוטים לייחס למוסד פעולות שכאלו, כאן בישראל עטים על העניין וממהרים לפרסם זאת, והדבר הופך לעובדה, הגם שזה לא כך", אמר השבוע העיתונאי גד שימרון, מחבר הספר "המוסד והמיתוס". שימרון סבור שרק שיתוף פעולה של כמה ארגוני ביון במערב, יכול להביא לכאלו תוצאות מדויקות.

כל זה לא משפיע כאמור על התקשורת העולמית, והדבר חזר על עצמו השבוע, לאחר הפיצוץ המיסתורי בבסיס הטילים האיראני, 40 ק"מ מטהראן, בו נהרגו 17 עובדי המקום, ובכיר בדרגת סגן אלוף, הנחשב לאבי תוכנית הטילים האיראנית. התקשורת העולמית מיהרה לקבוע שהמוסד הישראלי עומד מאחורי המעשה, ועכשיו נראה את מדינת ישראל מכחישה.