עם השנים בחיי הנישואין מתגלים ההרגלים שהיקננו לעצמנו בזוגיות. אם הזוגיות טובה הרי אנו מלבבים זה את זה ומידי פעם מתגלים חילוקי דעות סבירים הנפתרים בדרך טובה[כך אני מאמינה]. אם הזוגיות מבוססת על כאב,שקרים,נגיעה בנקודות התורפה של בן הזוג,מלחמת מילים ואם לא עלינו אפילו מלחמות ידיים כואבות -כדי לפסוק את המילה האחרונה. האמת שבתחילה, נדהמים מהמקומות הנמוכים שבני זוג בינהם בין ד אמותיהם מסוגלים ומרשים לעצמם לומר -לכאורה לאדם היקר ביותר בחייהם ,לו התחייבו בשבועה לדאוג ולהיות שם עד הסוף המר או המתוק.המילים המכאיבות משתקות,מורידות מצב רוח ועוד נזקים גוררות עמם ומבלי שירגישו בני הזוג עם השנים כובד המזוודה מכריע אותם והמחלות למינהם פורצות. חשבו כמה זה נורא שהאויב הגדול ביותר שלך ,נמצא אתך בבית.מי שאתם אמורים להגן עליו והוא עליכם -בוגדים בתפקידם, ואתם נתקעים בבית אחד. עם הזמן אתם לא יכולים בלי הכאב הזה,הבדידות הזו וכבר מתמכרים למסכנות.או שאתם כלפי חוץ מראים פנים מאושרות, ומיד אם הגיעכם הביתה ממשיכים להתכסח ולהתגושש ללא בקרה פנימית או שאפילו החוץ כבר לא מאמין למשחק שאתם מרביצים כלפיו -כדי לאחז את עיניו.
אני זוכרת שאחד הדברים הקשים היו ,למרבה האירוניה-להתרגל שהבית שקט,אף אחד לא מתנגח בך,אף אחד לא חורש עליך רעה במיטתך..הכל שקט,ציפור אינה מצייצת. לפחות הדיונים הם בבית המשפט ולא בקרבה המאיימת של קורת בית אחד... |