ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
הבחור בכובע הבייסבול ארב לה ליד המעלית. מסוג הדברים שלעולם לא מתכוננים אליהם, אחרי ארוחת ערב או שיחת סלון או טרדות של עיתונאים המתחבטים בשאלות ייצור צירופי מלים ליום המחר. אנה פוליטקובסקיה אולי לא הרגישה כדורים בעורפה, אולי לא נאחזה במעקה בעווית לפני שנפלה, ואולי לא ידעה שהיא כזו:פה שמישהו יעז לסתום בלי לדפוק חשבון לציבור, כי הציבור רק מהמהם ברוגז וחוזר למלא לוטו.
תקופה ארוכה קודם לכן דאגה לפרסם מאמרים רבים שתקפו את הפרת זכויות האדם ע"י הממשלה הצ'צ'נית הפרו-רוסית, הספיקה להיעצר, להתלונן על איומים, ולזכות בהרעלת מזון קשה. זה לא עצר לה את המקלדת, עד שבא האיש עם הבייסבול קאפ וסגר עניין ליד המעקה.
אז אחר-כך באמת הפגינו כמה מאות במוסקבה (ועל הדרך ציקצקו בלשונם כנגד גירוש כמה מאזרחי גרוזיה וסגירת כמה מסעדות. אם אתה כבר בכיכר בפרצוף דואב נסה למקסם רווחים כי השנה נגמרת), הדליקו כמה נרות, וסגני-עורכים בכמה עיתונים נחשבים הביעו זעזוע. אנשי העיתון של אנה הבטיחו לחקור בעצמם. אחר כך, כמו תמיד, היו דברים אחרים בטלוויזיה.
כשאנחנו שואלים אם הבלוגרים באמת מתקיימים מחוץ לבלוגספירה, ואם ההד לא נמשך מעבר לרשת של קישורים שבעצם תמיד חוזרת על עצמה ואל עצמה – אפשר לראות במקרה כזה מבחן, שאפילו חשוב למי שרואה את הבלוגספירה כגוף שיכתיב לא מעט (ואולי הרבה) מסדר היום הציבורי: האם הבלוגרים מסוגלים להרים את הצעקה מכאן?
הרבה ספקולציות עפו באוויר אחרי שהעיפו את הז'ורנליסטית שלא פחדה לפעור פה גדול ממה שפוטין הכיר אפילו מיריביו למזרון, ולכולם היה ברור שיש כאן משהו שגם אריאל אולטרה [-לא תוכן שיווקי-] או כל אבקה שחזקה בכתמים חזקים לא תשחרר – אבל אף אחד מאלו שהכי נוח לכנות "הציבור" לא נתן לזה להפריע לו לייעץ, למשל, למאמן דינמו מוסקבה איך לנקות את הרחבה מאיומים. האיום האמיתי נותר נטוע, כמו אולמרט, על מקומו: כולם מודעים לבעיה אבל לאף אחד אין מספיק עצבים לקום ולהחליף ערוץ.
הדבר היחיד שאפשר לשאול הוא: האם לבלוגרים יכול להיות תפקיד נוסף?
מעבר ללהכניס אותנו לחדר המיטות, לספת הפסיכולוג, לחרוזים שיצאו אחרי הארוחה, ולגילויים מרעישים אודות גיהוק זה או אחר של סטיב באלמר – האם ייתכן שבלוגרים יניפו דגל ויוכיחו שמה שגווע על הספה רוחש הרבה אחר-כך בין הביטים? האם אפשר שתקום מחאה אמיתית שלא תניח לנבלות ששולחים אנשים בכובעי בייסבול לחכות בחדרי מדרגות בחושך?
כי אם לא, נדמה שדי ברור מה יהיה תרחיש מסתבר בעתיד הממשמש עלינו בליטופים ומילות נועם, לאלו שמאמינים שהבלוגים כאן כדי להשפיע אך לא לגמרי יודעים איך להדגים את זה: הסנריו הבא הוא שלא רק עיתונאים, אלא גם דור ההמשך, בלוגרים או כתבי-אקראי – לא "יורשו" לבקר יותר מדי את מי שאסור לבקר, כדי שהמעלית שלהם לא תיאלץ אף פעם להקדיר פניה לזרים לא רצויים.
|
נסיכת הגאות והשפל
בתגובה על חתיכת חיים...
טל אביב
בתגובה על מבזק חדשות: כלבלב למסירה
yuv.xxx
בתגובה על שמש
אתגר שפיבק
בתגובה על בלוגרים על הכוונת
eliran.oaknin
בתגובה על תאילנד
avichai aharon
בתגובה על
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ירון, (מתאר)אתה שואל שאלות על בלוגרים כבלוגר.
אני רואה בבלוגים פשוט עוד אמצעי לתקשורת רק שבמקרה של תקשורת דיגיטלית, היא זמינה, זולה ואין סופית במרחבה.
----------------------
שאלה של האם בלוגרים משנים את ההיסטוריה?
הם קיימים רק בשנים האחרונות. אולי בעוד 20 שנה יקומו הסטוריונים , יחקרו ויתנו תשובה הולמת. אך שלא כירון - איני רואנה את הבלוגר - משתמש בתקשורת "איו סופית" במרחב של התקשורת.
ניקח דווקא את הבלוגרים שמתארים כעת את המצב באיראן. החלו בימים של טרום -בחירות, ונמשכים גם כעת. אני חושב שהתשובה היא יותר - בפיקוח, בצנזורה על הבלוגרים, מהי ואיך היא נאכפת. דומני שיותר ויותר מתברר למערב - שצד זה של הבלוג- הוא צד שאי אפשר למנוע ממנו(הבלוגר) "להדליף מידע עדכני וחדשותי יותר מהמדיה הרשמית". ובכך, לדעתי - חוסנו של הבלוג שכותב אותו בלוגר.
כולנו אנשים. אבל כשאנו מצוידים בסלולרי -עם צילום, ואפשרותהתחברות לאינטרנט ושליחת התמונות באיטרנט דרך המייל, קשה מאוד לבלום אותנו, וכמובן שלעיתים אלו שאמורים לפקח על הבלוגרים, בעצמם מעוניינים שמידע עדכני בזמן-אמת או קרוב להתרחשות - ידלוף לעולם, כדי שיווצר לחץ על השליטים.
אחמדיניג'ד נגד מוסווי - מאי נפקא מינך? שניהם ימשיכו וייצרו את"הפצצה" שניהם ימטירוה - על ישראל, ויחמשו את חמאסטן. אז מה זה כבר משנה מי מפסיד ומי מנצח??
החשיבות היא היכולת של אנשים כאובמה והמחאה הציבורית של מדינות העולם- כמה היא שווה? מה היכולת של אלו - לפקח ולאכוף רצונם על שליטי איראן כיום ומחר?
אם אובמה החליט כי "ארץ ישראל היא מולדת לשני עמים -פלסטיני ויהודי, ולכן על שניהם להקים מדינתם כאן" היא השאלה הנכונה : האם יכול אובמה לאכוף זאת בארץ ישראל?
בקואליציה של היום נראה לי שכן.
כמו כן, נראה לי שהמנהיג של ארצות-הברית שוגה בגדול בתפישתו את תמונת המצב בארץ ישראל ובמדינת ישראל. סביר לי לכן גם - להניח שטועה הוא בתפישתו את הנעשה באיראן כיום. עובדה חותכת היא עשייתו בעיראק, למרות המילים שלו על יציאת הצבא האמריקאי מעיראק במהרה...בשלב מסוים כבר אי אפשר יהיה לעצור אותנו, תרתי משמע.
לפחות קיים פוטנציאל שמכאן תצא המחאה וההשפעה.
לא צריך לזלזל בבלוגים המבוססים על הגיגים פסיכולוגיים ושיהוקים של אחרי הארוחה.
אנחנו עושים כאן ביחד עבודה של ביטוי עצמי, שבעיניי בהכרח תתרחב בסוף למסה קריטית של השמעת הקול, של אומץ וצורך להשפיע ולשנות.
אני חושבת שהבלוג הוא רק הסממן החיצוני של העידן.
השאלה לא האם הבלוגרים יכולים להשפיע אלא האם לבני האדם היום עדין יש מספיק תקווה בלב כדי לא לאטום את עצמם אלא להעיז ולהביע דיעה על מה נכון ומה מוסרי ומה ראוי ומה לא.
כי מי שאכפת לו ומי שלא התייאש - יגיב. וזה בכלל לא חשוב אם הוא ידבר על זה במכולת או בבלוג או ברדיו.
זה רק המאפיין של התקופה.
השאלה היא האם יש לנו תקווה ששווה בשבילה להעיז ולהגן על מה שטוב.
האם בלוגרים יכולים להרים צעקה?
ברור שכן.
אני לא אקח דוגמאות מידידנו האמריקאים שם הרבה שוסים התחילו ב MySpace ונגמרו בג'יי לנו אלא מארצנו הקטנטונת...
- וולוט אנדראונג ומה שהיא עשתה לעולם התקשורת
- בלוג הספורט שכותב את מה שאף אחד מאתרי הספורט לא כותב (לא זוכר את הכתובת אבל הוא לא קורה לנמני "מלך")
- שביתת תלמידים שהתחילה בבלוג תמים בישראבלוג.
וגם "רוצה בנות" (אומנם תוכן וידאו אבל אני מתייחס לנקודת התוכן העצמאי) שהפך לשוס שכל ערס עם הונדה ופנסים כחולים שמכבד את עצמו לא היה יכול לנסוע בלעדיו.
לא צריך להיות "בלוגר בנפש" בשביל להבין כמה השפעה יש לדברים האלו.
רק צריך להבין שמדובר בצומת גדולה, שבא כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה והוא, ורק הוא, אחראי כמה אנשים גם ישמעו אותו...
אכן פוסט מרתק.
כעיתונאי, שחופש הביטוי הוא אחד המנחים שלו, אני מאמין שהבלוג הוא עוד אמצעי המאפשר חופש ביטוי.
אפשר תמיד להתפלסף ולטעון שהאינטרנט אינו אלא אמצעי של בעלי הכח וההון, אולם טמון בו כח אדיר שרק ילך ויגדל.
ככל שחופש הביטוי גדל, ואינו מופרע, כך קטן הפוטנציאל לאלימות פוליטית. ברוב המקרים.
בבלוג- מיעוטים מדוכאים יכולים לנסות ולשנות משהו במציאות הכאוטית, וזאת באמצעות המקלדת ולא באמצעות הפעלת אלימות.
לגבי המקרה הספציפי, זה רק מראה את הסכנה בחברות שהן רק סמי-דמוקרטיות. ולא באמת מאפשרות לבקר את השלטון.
אולי התשובה חבוייה בין דפי העתיד עלינו לבוא ,
בו תצמח פרשה בפעם הראשונה אותם אנשים,"בלוגרים"- יעשו את ההבדל.
ירון - הרי ברור שלבלוגרים יש כבר עכשיו תפקיד - הרי הם עיתונות חוקרת, עיתונות מלשינה ועיתונות מצביעה בעת ובעונה אחת.
הבעיה היא ששילוב בין כל התכונות האלה גורמת לתפקיד הבלוגר ללכת לאיבוד.
יש שיתפסו אותו כעיתונאי מתוסכל שרצה לעקוף את המערכת הרגילה ולנקוט בשיטת "כוכב נולד". יש כאלה שיגידו שאין לו את האומץ להגיד בפנים ולהתמודד מול החוקים הנוקשים של תביעות דיבה, ולכן הוא נוקט בשיטת האנונימיות, ויש שיגידו שעצם ההצבעה באתרים אינה הוגנת כי לא כולם בעלי אותה יכולת השפעה (למשל אנשים שאינם טכניים או מחוברים למחשב).. מה זה אומר על העתיד - לא ברור, אבל המקצוע הזה של בלוגריתונאיחוקרמלשיןמצביע במילה אחת יצטרך להתקצר למקצוע יותר מובן וברור.
תודה. מחגי
ירוני,
כשחושבים על זה
לא עולים בראשי שמות של בלוגרים מפורסמים מדי
בארצנו למעט VELVET שהסעירה מעט את הביצה...
הם הפכו לנרדפים, בעיקר כי היו רגילים שמשפחתו של ילצין שומעת בקולם ונותנת להם לנהל את המדינה ולחלק ביניהם את משאביה. פוטין נבחר לרשת את ילצין משום תדמיתו האפרפרה והצייתנית. כל חייו הוא היה "יס מן", אבל אף אחד לא בדק מה קורה כאשר אחד כזה מגיע לעמדה שמאפשרת לו שלטון בלתי-מוגבל כמעט. וברוסיה, סמכויות הנשיא רחבות מאוד.
הקרע בין פוטין לאוליגרכים (ובעיקר בוריס ברזובסקי), נוצר כאשר אלה ניסו לתמרנו כפי שתמרנו את ילצין, תוך התרברבות ש"אנחנו העלינו אותך אל השלטון". זה המשיך בתופעות לא נעימות, כמו ברזובסקי שדרש מסדרים צבאיים בכל מיני מקומות שאליהם הגיע. אלה דברים שהעם הרוסי לא אהב לראות, ופוטין התחיל לדחוק את האוליגרכים הצידה - ובאיזשהו מקום גם חיזק על-ידי כך את מעמדו בעיני ההמון, בתור זה שדואג למדינה ולא לקבוצה קטנה של ז'ידים עשירים.
הכל עבר חלק, חוץ מהאוליגרכים שתמכו בילצין ובמעבר לשלטונו של פוטין הפכו לנרדפים...
בקשר לאינטרנט ב 94... צודק. משום מה אני זוכר שקראתי איפשהו על אנשים שסיפרו שהאינטרנט היווה מקור חשוב של תקשורת. כנראה BBS ויוזנט באוניברסיטאות.
לא הייתי ברוסיה ב 94, אז אני לא מתחייב... :-)
נדמה לי שאתה קצת מתבלבל.
ניסיון ההפיכה נגד ילצין התרחש באוקטובר 1993, כאשר מרבית תושבי רוסיה בכלל לא ידעו על קיומו של האינטרנט. מה גם שהניסיונות של המורדים (סגן הנשיא רוצקוי וראש הפרלמנט חאסבולטוב) לכבוש את תחנות הרדיו והטלוויזיה לא צלחו, והמאבק התמקד בבניין הממשל הרוסי ("הבית הלבן"), שגם הופגז על-ידי טנקים.
לא היו עוד הפיכות נגד ילצין בהיסטוריה המודרנית של רוסיה. מעבר השלטון בינו לבין פוטין היה חלק ולא כלל אינצידנטים מיותרים...
ירון,
אתה שואל שאלות על בלוגרים כבלוגר.
אני רואה בבלוגים פשוט עוד אמצעי לתקשורת רק שבמקרה של תקשורת דיגיטלית, היא זמינה, זולה ואין סופית במרחבה.
וכמו כל תקשורת השאלה האמיתית טמונה ברמת האימון שיש למסר ולמדיום.
אם הבלוגר רוכש את אמונם של קוראיו, אז יש לו השפעה לאורך זמן. אם לא, אז הבלוגר יכול לספק כל מיני צרכים של מציצנות וסקרנות אך הוא בוודאי לא יוכל להשפיע על מהלכים חברתיים למען צדק וטוב.
קיים סקר בארה"ב שמצביעים על הירידה המשמעותית באמינות של בלוגים כגורם משפיע לקניות. זה מצביע על משבר באמינות.
הבלוג עצמו לא חשוב: הוא ערוץ מדיה שדרכו ניתן להגיע לתוכן.
התוכן של הבלוג חשוב: אנשים יתעניינו בבלוג בגלל תוכנו.
בדיוק כמו בכל ערוץ תקשורת אחר. תוכן מול מדיה.
אז לשאלתך...ברוווווווווווווווור שיש לבלוגר יכולת להשפיע מעבר להצצות לחדר המיטות. בדיוק כמו שמי שמצייר גרפיטי ברחובות.
צריך לנצל את הבמה הזאת בתבונה עם דגש חזק מאוד על תוכן שיעשה את העולם שלנו טוב יותר.
אמן ואמן.
it seems to me that as not as in other cases in the Internet map (as theMarker or even tapuz with his TVBlogs) in regular blogs and their meaning by the society or by the old journalism, we are back behind the other places on the planet.
you tell me which Bloggers here became famous? or known? Only VelvetUnderground, and also her - just in the Branja.
too bad. too bad.
ירון:
פוסט מעניין מאד. אני חייבת להסכים עם הרבה ממה שנאמר פה. אני בהחלט מאמינה שבלוגרים יכולים להשפיע ולשנות דברים. אך אינני חושבת שהשפעתם יכולה להיות חזקה ובולטת מספיק אם אינם מראים את פרצופם גם במקומות אחרים מחוץ לבלוגוספיר. אנו עדיין בני אדם ובני אדם מאז ומעולם התחברו לאישיות, לקריזמטיות, לבטחון עצמי, לpresence, ואלה דברים שאינם מתבטאים בכתיבת פוסטים בבלוג. אני מקוה וגם חושבת כי הבלוגרים שהם באמת אקטיבים אונליין וגם אופליין יהיו בין המנהיגים של העתיד.
אחחח...
(מתה על הכתיבה שלך!)
לדעתי אם היא הייתה עיתונאית בלוגרית, הייתה קמה צעקה גדולה.
זאת משני סיבות אחת כפי שאנחנו יודעים האדם הוא יצור שאוהב לחיות בחבורות ולכן כאשר פרט נפגע ויש בכך משום איום על שאר החבורה זו בהחלט סיבה להשבת מלחמה.
שנייה, זה חשש אישי של כל בלוגר מגורל דומה ורצון למנוע אותו.
היא הייתה עיתונאית, מי שהיה צריך לקום ולפעול נגד הרצח הזה היו אלו העיתונאים הרוסיים.
שים לב לדוגמא היפה של העיתונאים בעזה, איזה קולגליות הם מגלים כלפי העמית שלהם מן הביביסי. בהחלט ראוי לציון ולהערכה!
העיתונאים ברוסיה הם פשוט אפסים, הם במו ידיהם שים לעצמם פלסטר על הפה, במו ידיהם מזמנים את הרצח הבא, ובמו ידיהם סותמים את הגולל על חופש הביטוי שם.
הסיכוי היחיד של חופש הביטוי ברוסיה זה שיקמו שם בולגרים רבים ושיחלפו את העיתונאים האלו...
תודה,
דרור
רוסיה בעידן פוטין אינה דמוקרטיה נאורה.
רציחות פוליטיות הפכו לאמצעי השתקה פופולרי ברוסיה, והסרחון מגיע בכל פעם עד לקרמלין.
פוטין עצמו אמור לעזוב את הקרמלין בעוד שנתיים (אולי אפילו פחות), ורבים הקולות החוששים כי הוא ינסה לשנות את החוק האוסר לנשיא לכהן יותר מ 2 כהונות או 9 שנים.
זה לא עניין של בלוגרים. זה עניין של עתונות חופשית במדינה מושחתת עם שלטון ריכוזי כל יכול. לא ממש פייר פייט.
לבלוגרים אין מי שיגן עליהם מהשלטון, או מתביעות של חברות מסחריות במקרה של פרסומים שליליים. לא קל היות האדם לבדו, על אחת כמה וכמה, לא קל היות האדם נרדף לבדו.
מצד שני, לאינטרנט כרשת ללא גבולות יש תפקיד חשוב בהעברת מידע, התארגנות וסידור השורות.
דוגמא טובה לכך אפשר לראות בזמן נסיון ההפיכה נגד ילצין, כשרוב התקשורת התנהלה דרך האינטרנט בזמן שהמורדים השתלטו על תחנות הטלויזיה והרדיו
אנה פוליטקובסקיה הייתה מקרה מיוחד - היא הייתה עיתונאית שהלכה רחוק מאוד, וידעה שיש לה גיבוי מוחלט מהעיתון שבו כתבה לעשות את כל מה שעשתה. והעיתון נתן לה גיבוי, גם בידיעה שהיא עשויה לגרום לו נזק - שהוא יאבד קוראים, יהפוך ל"נון-גרטה" בעיני הממשל וכו'. בסופו של דבר החיסול של פוליטקובסקיה (שיש אומרים כי נעשה בידי שלוחיו של נשיא צ'צ'ניה הנוכחי, החבר של פוטין, רמזאן קדירוב) רק סתם את הפה שלה, אבל חבריה בעיתון שבו היא עבדה ממשיכים לבקר את השלטון.
אני לא מכיר בישראל אפילו עיתונאי אחד שהעיתון שלו לא ירצה לוותר עליו במידה והוויתור ימנע לו בעיות. עורכי העיתונים שלנו רוצים מאוד להתקבל בברכה אצל בעלי ההון והשררה, וזה חשוב להם פי אלף מתחקיר זה או אחר שיפורסם אצלם. ידועים מקרים הפוכים - עיתונים שנלחמים על עיתונאי "פרווה", שכתיבתו פונה אל מכנה משותף רחב ונמוך במיוחד, ובד בבד מצליחה לא לעצבן אף אחד. אני לא אציין איך קוראים לו, אבל על הכלום שהוא מפיק מדי שבוע הוא מקבל שכר שיכול לפרנס כמה עיתונאים טובים.
אצלנו העיתונות מעדיפה, בכוח, להיות בלתי-מזיקה. או להזיק לאנשים שלא מהווים סכנה, שלא קשורים לזה שנותן את הכסף. אותו כנ"ל, כרגע, לגבי בלוגים. פורטל שמחזיק אצלו בלוג שיתברר כ"בעייתי" יעדיף, קרוב לוודאי, לבקש מהבלוגר למתן את עצמו או לסגור את הבלוג, משום שהבעיות שאותו בלוגר יגרום לבעלי האתר יהיו גדולות יותר מהרווחים שלו...
הצרה עם עיתונאים רוסים היא, שחלקם הם תוצר של האסכולה הישנה, והם לא חושבים במונחים של רווח והפסד. אפשר להזכיר באותה הנשימה את רצח העיתונאי ולד ליסטייב, שנרצח כחודשיים לאחר שמונה למנהל הטלוויזיה הכללית של רוסיה, בעוון סירובו לאפשר פרסום מסחרי בערוץ. את הרוצחים (ואת מי ששלח אותם) לא מצאו עד היום. ככל הנראה, לא חיפשו...
היי ירון
מעניין נתת חומר למחשבה..
אשמח אם תקרא את הבלוג האחרון שלי
יש שם תשובה חלקית לשאלות שעלו כאן.
אביטל
במקומות שבהם מפחידים את שוחרי החופש והדמוקרטיה- יעשו זאת בסופו של דבר גם באמצעות האינטרנט.
האינטרנט, גם ברגעים בהם הוא יוצר שינויים גדולים, הוא רק ביטוי לחיים שבחוץ:
כמו שמשתיקים עיתונאים ברוסיה, מדינות שהן פחות דמוקרטיות מרוסיה (כן, יש הרבה כאלו), משתמשות בטכנולוגיה כדי לאתר את הטראבל מייקר הפוטנציאלי. בסין כאשר אזרח מחפש מילים כמו "דמוקרטיה" בגוגל, נשלח מייל התרעה לתחנת המשטרה.
ומי יודע, אולי ברוסיה משתיקים גם בלוגרים ואנחנו לא יודעים...
ובמדינות העולם החופשי- אם אנחנו עדיין לא מרגישים שהבלוגרים לוקחים חלק מספיק נרחב בלהקת כלבי השמירה של החופש והדמוקרטיה (ולדעתי אנחנו כן מרגישים)- זה רק שלב באבולוציה של האינטרנט כאמצעי תקשורת, וההזדמנויות להבחין בכך עוד יבואו.
לסיכום- אנחנו לא צריכים לכוון להתערבות דווקא של הבלוגרים בשמירה על חופש הביטוי, אלא להדגיש את חובתו של כל אדם נאור באשר הוא כזה להיות עירני וקשוב לפגיעה בערכי הדמוקרטיה, לרבות מחאה ויציאה מקונכיית האינטרסים האישית.
נ.ב.- הפתעת אותי, חשבתי שזה יהיה טקסט שקשור למגמה של תשלום לבלוגרים.
שלום ירון
אני חושבת שהשאלה אינה "האם הבלוגרים יכולים". הבלוגרים הם אותו המון שמחא כפיים באמפיתיאטראות, ההמון המצביע בקלפיות. בלוגרים גם כותבים בעיתונים (ועורכים אותם), מנהלים מסעות יח"צ, מוליכים את כלביהם לטיולים, וקונים חלב במכולת.
בלוג הוא מדיה. השאלה, לטעמי, כמו בכל תחום, היא: האם יקומו בלוגרים שישכילו להשתמש במדיה גם לצרכים שציינת.
להערכתי, בעתיד המדיום הנוכחי בהחלט ישמש גם למחאה פוליטית. לאחוז מסוים מהאוכלוסיה תמיד היה אכפת, והוא חיפש לפעול ולבעוט. גם בזמנים בהם האיום היה חמור בהרבה מזה, נמצאו בולגקובים. זה עניין של התפלגות נורמלית.
המדיום הווירטואלי מספק, לדעתי, פוטנציאל גבוה יותר למחאה ממדיומים תקשורתיים קודמים, משתי סיבות: אנונימיות ונגישות.
מצד שני, קשה להתבלט דרכו. גם כאן שולטים חוקיי הרייטינג. אם בלוגרית תשגר פוסטים חדים של מחאה, האם היא תזכה ליותר כניסות מפאריס הילטון? אם יקומו אותם בלוגרים שתארת- האם הציבור יצביע לכיוונם בעכבר- או יעדיף לדפדף ישר ל"חדשות הרכות"?
אין לי תשובה דיכוטית לשאלות שהצגת, זו רק אסופת הגיגים שעלתה בי תוך קריאה.
כל טוב, סנונית.
ירון,
אין עליך.
התשובה לשאלה אם בלוגרים מסוגלים להרים את הצעקה זהה בעיני לשאלה אם אנחנו, כאנשים שהורגלו לחמוד נוחות, ליטופים ומילות נועם, סיר בשר וכו' מסוגלים לאורך זמן להרים את הראש מטרדות היומיום של החיים שלנו.
במילים אחרות: התשובה טמונה בשאלה אחרת: מה כל אחד מאיתנו מוכן להקריב בשביל ה'גאולה' או ה'אמת' האישית שלו (אחרי שהגדיר מהי 'אמת' בעיניו)? כמה זמן, אנרגיה, נשמה וכו' הוא מוכן להשקיע בכך? שעתיים בשבוע? כל יום בין שתיים לארבע?
זה לא המקרה הראשון ולצערי גם לא האחרון
"סגירת חשבון" עם עיתנאית אמיצה ארעה בעבר ואף נכתב והוסרט (לא זוכר את שם הסרט על המקרה באירלנד)
בקשר להקדמה של הבלוג - זו אחת ההוכחות שאנו לא יצוריים חברתיים במהותנו
לגבי סוגיית הבלוגרים. אני מאמין שתהודה בנושא יכולה לבוא מהכיוון, אולם מדובר על תהליך בעל תקופת הבשלה מאד מאד ארוך, בגלל אפטיות, בגלל "שכל אחד עסוק בעולמו" כגלל היותנו יצורים לא חברתיים, בגלל שצריך מסה קריטית אישית (בדעיוק כמו שיווק ויראלי) להזזת כל אחד מאיתנו לעשות מעשה. פלטפורמות לא פורמליות דומות במהותם בעבר (הרבה לפני המחשבים) הפילו משטרים. הכוח הוא בהתאגדות הלא פורמלית והדיפוזיה של המסר. אבל וזה אבל גדול, הוא צריך מנהיג ופנים.
את אותה השאלה אתה יכול לשאול לגבי האנשים ההולכים ברחובות, למה לא יותר אנשים עושים יותר למען מיגור אותן עוולות?
ועדיין לא נמצא באמת הפיתרון לעשייה המונית שבאמת תעשה הבדל, בנתיים מנסים לעשות עשיות קטנות, לסייע במה שאפשר ביכולות שיש לנו, ואני תוהה הרבה פעמים לגבי הדרך הנכונה לעשות שינוי (הדמוקרטיה היא כאמור, לא הצלחה היסטרית, אבל היא הטוב ביותר שיש לנו בנתיים)
מעניין משתי בחינות
החיצונית - למשל מעלה את השאלה האם יכולה לצמוח תנועת מחאה חדשה מהבלוגוספירה?
ופנימית - מהיבט הקפה והמתרחש בתוכו .
רק הזמן יגיד.
ה"אחר כך היו דברים אחרים בטלוויזיה" זה המפתח, לא בלוגים או לא בלוגים. וגם תראה את ה"עלי לעסוק בדבר מה אחר" של שולמית. לאנשים יש חיים, קטנים, פרטיים, קשים. ככל שהמצב בחוץ נראה יותר קשה, ככל שיש יותר כתבות מדכאות בעיתונים, לפרט יש פחות אמונה ביכולת שלו לשנות. זה שבנוסף לעיתון יש עוד אלף בלוגים שכותבים על עוד אלף דברים מחורבנים שלא עובדים במדינה, לא משנה את העובדה הזו, ואולי אפילו מעצים אותה.
זה עניין כלכלי. מה שצריך זה איזה מנגנון שיאפשר לאנשים להשפיע באמת על ידי פעולה שלא תצרוך מהם הרבה זמן (גם בלמידה של הנושא וגם בעשייה). איך עושים את זה, כשהפוליטיקה כל כך מורכבת והנושאים כל כך מורכבים? אין לי שמץ.
שלום ירון
הרבה אנשים הפועלים ( דוחפים) יחד למען מטרה מסוימת יכולים להיות גם אספסוף. שלטון
על פי הרב ( בלבד) הוא מסוכן לא פחות משלטון של מיעוט. אותי, למשל מדאיגה המגמה , בארצנו ( כנראה גם בחול ) לדרוש להחליף ראש משלה מפני ש" הוא נמוך בסקרים". אם בבחירות אתה יכול באיזשהו אופן לדעת מי המצביעים , הרי בבלוגים זה קשה לדעת מי הכותבים ומדוע הם כותבים, מההאינטרס שעומד מאחוריהם. זה עניין מסוכן. בכלל, בני אדם הם עניין מסוכן לבני אדם אחרים. די במיעוט שיגרור אחריו כמות מסוימץת, מסה של אנשים כדי שהדבר ייראה כמו הרב.
אני עונה ככה, בשליפה, כי עלי לעסוק בדבר מה אחר ( שממנו אני נמנעת) ודעתי מוסחת.
שאלתך מעניינת ויש לתת עליה את הדעת. אני מניחה שאין כל בעיה לצנזר את הרשת . ראה סין וסוריה ( לדוגמה) החברות המפעילות תמיד ישתפו פעולה עם בעל הדעה ובעל המאה.
בינתיים, בואו נהנה מן החופש היחסי שיש לנו.
כל טוב
שולמית
מעניין כתבת וזו שאלה חשובה.
מעניין אותי למה לקחת את הדוגמה - המזעזעת ללא ספק - של פוליטובסקיה. מה עם הציבור האדיש כאן לעוולות שממשיכות להתקיים כמו מכונה שאיש לא יכול לעצור?