מורה לחיים ? מורא לחיים !
המורה ספוק - ראה בתלמידיו יצורים טורדניים וכעס בדיעבד על עצם קיומם. אם כל תינוק שנולד, מבשר שאלוהים טרם נואש מבני האדם, הרי שייאושו של ספוק מבני האדם ומתלמידיו בפרט, לא היה מוטל בספק! רק מצוקה כלכלית קשה והעדר משרה פנויה אחרת, הביאו אותו להוראה.
משם הדרך להיות מחנך בחטיבת הביניים היתה קצרה. הוא השתייך לזרם החרדי, אך רוב תלמידיו חבשו כיפות סרוגות והיו חניכים בבני עקיבא. ** טיול שנתי, ספוק הביט בתלמידים שבאוטובוס הציבורי בעוינות, הוא חשש שישייכו אותו לנערים המרעישים. בבתי הספר האחרים מסלולי הטיולים השנתיים, חצו חבלי מולדת, אך ספוק, שחי כל חייו באוהלה של תורה, לא ראה בטבע - חצרו של הבורא, טיול מעשיר המחייה את הנפש. ** היתה זו נסיעת האוטובוס המאושרת בחייהם ! המגבעת של ספוק, מצאה חן בעיניו של חייל משועמם, שהיה ער מאד למבטיו "העוינים לסביבה" של המורה, והעמיד פני ישן. ** ספוק בחוסר סבלנות ניסה לקבע את המגבעת, ששייטה על ראשו, כספינה המכה בגלים, אך האצבע של החייל חזרה וטיילה באיטיות, מזיזה את המגבעת, למצח ולעורף, שוב ושוב לעיני התלמידים הנדהמים. המורה בסוף אבד את סבלנותו תפס את אצבעו של החייל והרעים עליו בקולו כאילו היה תלמידו - "אתה יודע שאתה מנוול" ? "מה אתה אומר", חיקה אותו החייל הגיבור, ** בפארק, ניסה ספוק להשיב את כבודו האבוד ולהיות אחד מהחבר'ה, הוא הצטרף למשחק כדורגל, אך בעיטת כדור הטניס מרגלו של עמיהוד שרגאי, פגעה בדרך פלא בביציו וקפלה אותו לשניים, כשהוא גונח מכאב. האושר היה נסוך על פני התלמידים זמן רב. כולם כבשו את פניהם בקרקע, חלקם השתעלו, מנסים להסתיר בכך קולות של שמחה וצחוק מתפרץ. שבוע אחרי "הטיול השנתי", נודע לתלמידים שהמורה יושב שבעה על אמו. האושר והשמחה שלא יראו אותו שבוע ימים, הגיע לשיאים שנדמה היה ששמחת בית השואבה, החווירה לעומת שמחתם.... ** באסיפת ההורים אחת האמהות אמרה לו בערך כך: " יש לי ארבעה ילדים כל אחד שובב יותר מאחיו, מעולם לא קבלתי מאף מורה מכתב ארסי כמו שלך. מי שבאמת אוהב ילדים, לא מסוגל להוציא כאלה טקסטים תחת ידו, אמא אחרת המשיכה... שתוכל גם לישון בצהריים, הוסיפה אמא שלישית.. ** דיוושתי באופניים בהתרגשות, כדי לקבע מזוזה במשקוף הדירה של אחותי, פעולה שתזכה אותי באחת המצוות הגדולות בתורה. לפתע עקף אותי אופנוען, שלח את ידו והסיר את הכיפה הסרוגה שלראשי ... למחרת, תארתי לספוק בהתרגשות את שקרה לי,ושאלתי איך הבורא נתן לזה לקרות שהרי שנינו ש "שלוחי מצווה אינם ניזוקין". תשובתו הרדודה והקצרה במבטא ליטאי "כי לא מעשיי מעשיכם ולא מחשבות'וי מחשבות'יכם"... היתה מאכזבת ונעצה את המסמרים האחרונים בלבטים, אם להשאיר את הכיפה על הראש, או לבחור באורח חיים חילוני... התשובה של ספוק לא היתה מובנת. והותירה אותי חסר תשובות ומבולבל אל מול החוויה הקשה. מן הסתם כיוון לכך, שההיגיון האלוהי שונה מהיגיון בני התמותה שזמנם קצוב. ** השנים חלפו. יום אחד חלפתי על פני קבוצת תלמידים. אוזני קלטה משפט שהחזיר אותי 8 צעדים לאחור ו-25 שנה בזמן. "ספוק הזה. מה, הוא לא ימות אף פעם ?" "תגידו, מה הוא עוד מלמד ? הילדים המופתעים הנהנו בראשם... ** חבטתי את המצח בהגה המכונית מתעלם מהכאב, מחשב כמה אלפי תלמידים, נושאים בתוכם חוויות קשות מהיכרותם המיותרת עם ספוק. משרד החינוך, מחייב בתקנוניו שומר, כדי להגן על תלמידיו מפני מפגעים מבחוץ, ** החינוך בתקופת הנעורים, הוא החשוב בתהליכי ההתגבשות והצמיחה האישית.
|
