"איטררטש" זה אחד המסרים היותר קוהרנטיים שנשמעו השבוע ב"לכבוש את די-סי"

בחודש וחצי האחרונים, אני מסתובבת די הרבה במחנות האוהלים בוושינגטון. גם כי זה קרוב לבית הלבן, וגם כי עד היום לא הצלחתי לפענח מה באמת הם רוצים. גם אותי די מתסכל מצב הצדק החברתי, ובאמריקה הפערים בולטים פי כמה. אבל אני בקושי מצליחה לחשוב על אנשים שאני מכירה שהיו מצליחים למצוא חודש וחצי לשבת באוהל. גם בקרב הליברלים המושבעים, המחנות האלה מעוררים לעתים רגשות מעורבים - הם שמחים שהעם סוף סוף התעורר, אבל לא באמת היו

שמחים לראות את הילד שלהם גר באוהל כזה וחוסם את התנועה במקום שינסה לעבוד קשה ולהתקבל לסטאנפורד.

הדיאלוג שמתנהל במקום מבורך מבחינתם, אבל ערמות הזבל קצת מסריחות. 

בוושינגטון, לחבר'ה האלה יש עוד חודש וחצי לשהות בשני הכיכרות שהם "כבשו" באישור הרשויות. יש כמה דמויות וותיקות - אלה שנמצאים במקום כמעט מאז תחילת המחאה, כמו לי טטום מאלבמה, אחות סיעודית שהתאסלמה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, כשהחלה ללמוד על אפליית המוסלמים. לדבריה, היא המוסלמית היחידה במרחק של שלושה מחוזות מהבית שלה, והאנשים לפעמים מציקים לה עם צעקות "ראש סמרטוט, לכי למקום שממנו באת!" 

גם במחנה האוהלים היא המוסלמית היחידה, אבל כאן אף אחד לא מציק לה, והיא מתכוונת להשאר עד שיגיע השינוי, שהיא לא ממש יודעת להגדיר איך הוא צריך להראות.

יש גם חבר'ה חדשים - בחור אמריקאי שמשום מה מציג את עצמו בתור "יורי", טוען שהוא מרוסיה ומסתובב כבר מלא זמן בין אתרי "הכיבוש" השונים, וכשמבקשים ממנו לדבר רוסית, מתחיל לדבר בג'יבריש, תוך שהוא מעשן ג'וינט ומנסה להביס את יריבו במשחק שח. אז מאיפה אתה באמת, אני שואלת. "איטררטש", הוא אומר עם חיוך מנומס. 

יש גם חבר'ה פעילים יותר, שיוצאים מדי יום להפגנות שונות. ככה נראה "המיקרופון האנושי".

בעקבות האלימות במספר אתרי "כיבוש", בכמה מקומות במחנות בוושינגטון תלויים שלטים עם כללים, האוסרים על שימוש באלימות

עוד שלט שמזכיר כי סמל המאבק נגד הסגרגציה באוטובוסים, רוזה פארקס, לא קיללה

מדי פעם השוטרים באים לבדוק שהכל בסדר

בארי נייט (42), מובטל מאז 2003 "מתוך עקרון" ("לא רציתי שהכסף שלי ילך למימון המלחמה בעיראק"), שעבר כבר בכמה אתרי "כיבוש". הוא רוצה להציל את המדינה מעצמה, ועוסק בעיקר בסידור שלטי המחאה שמציירים הפעילים

שלט הזדהות עם סקוט אולסן, חייל לשעבר שנפצע בהתקלות המפגינים עם המשטרה באוקלנד והפך לסמל המחאה

הספריה 

למי שחיפש אנטישמים - יש פה בעיקר מתנגדי השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק...

זה היה רקעניין של זמן עד שאנשים קצת יותר ממוקדים ינסו לנצל את תנועת המחאה לקידום של מדיניות ממשית - והאיש שפועל בימים אלה במרץ ומתרוצץ בין המחנות הוא ון ג'ונס, מי שהיה "צאר" מקומות העבודה "הירוקים" של אובמה והודח לאחר שהשמרנים מיקדו בו את המתקפה נגד "הקומוניסטים בממשל האמריקאי, בגלל התבטאויות העבר שלו. לאחר הדחתו, ון ג'ונס היה די המום מאיך שתנועת המחאה  השמרנית "מסיבת התה" הצליחה לחטוף את סדר היום של אובמה ולמסמס את מסר התקווה שלו. להערכתו, פעילי המחאה של "לכבוש את וול סטריט" הם אותו חוד החנית שמאחוריהם מסתתר צבא שלם שצריך לעודד אותם לפעול. הוא רוצה לתרגם את הזעם של דרי האוהלים לחקיקה ומדיניות. לפי תגובות העבר של השמרנים לפעילות שלו, הוא שוב עשוי להפוך לסמרטוט האדום - וזה די ברור שמתנגדי אובמה ישמחו לקשר את שמו של יועצו לשעבר ל"אנרכיה". 

***

באותו ההקשר - סרטון מ"לכבוש את "תגלית" -

*** 

ומה אומר יוסי אולמרט על אסד?

למי שתהה מה עושה בימים אלה פרופ' יוסף אולמרט, אחיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט - הוא מלמד באמריקן יוניברסיטי את ענייני אזורנו הטרוד וכותב מדור שבועי באתר "האפינגטון פוסט" הליברלי למדי.

בהרצאתו על האביב הערבי, אולמרט טען שעליית הנאצריזם והפאן-ערביות בשנות ה-50 "היתה גדולה יותר מההתפרצות הנוכחית", וכי למי שזוכר את נאומיו של נאצר ברדיו, אפילו השפעת המדיה החדשה נראית פחות חזקה ממה שטוענים.

אולמרט הזכיר דו"ח שהכינה ב-2004 וועדה מטעם האו"ם על מה שעומד לקרות - על פרשת הדרכים ההסטורית בעולם הערבי, העוני והתחושה של הערבים שהם מנועים מלקבוע את גורלם, - והמערב התעלם מהדו"ח, כי בשבילם "המזרח התיכון זה בעיקר עיראק או הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

על נפילתו של מובארק, אולמרט אמר שזה לא העם הדיח אותו, אלא הגנרלים שלו. "כמה ימים לפני שהנשיא אובמה קרא לחוסני מובארק לפרוש, באמצע המהומות, משלחת של גנרלים מצרים בכירים ביקרה בוושינגטון. צרוף מקרים? אני לא חושב. והגנרלים האלה לא עומדים לוותר כעת רק בגלל שהעם רוצה את זה".

המשטר בסוריה, הוא אמר, ייעלם, כי משטר שמייצג קבוצת מיעוט, שאין לו לגיטימציה, יכול לשרוד רק אם הוא עושה קואופטציה לגורמים שמתנגדים לו. "נפילת המשטר זה רק עניין של זמן, וכשהוא ייפול, מול שפיכות הדמים שתהיה שם יתגמד כל מה שאנו רואים עכשיו, כי האנשים יסגרו חשבון עם אלה שטבחו באלפי מתנגדי המשטר. גם הקשר עם איראן שהיה עד כה הברית הכי יציבה במזרח התיכון בעשורים האחרונים, לא יהיה מה שהיה כי האיראנים היו היחידים לתמוך במשטר אסד. ברגע שהאיראנים יראו שאסד עומד ליפול, הם לא ירימו אצבע בשבילו. אף אחד היום לא מוכן להתאבד בשביל אסד".

המלך עבדאללה הירדני, לדבריו, "מדבר יותר מדי" בתקשורת בעולם ומטיףך מוסר לישראל במקום לפתור במהירות את הבעיות במדינה שלו. והבעיות האלה, אומר אולמרט, מאפשרות לימין הקיצוני לדבר שוב על המדינה הפלסטינית שתקום בירדן, שזו "שטות מוחלטת".

באשר לישראל - כאן, כמו רבים אחרים, הוא אומר שזה עוד מוקדם לומר אם זה טוב או לא, כי על ישראל לקבל את המשטרים הדמוקרטיים לכשיופיעו - אבל הוא לא אופטימי מדי. "אומר בכנות, מתסכל אותי כשאנשים מותחים ביקורת על התופעה  שמתרחשת לנגד עינינו במזרח התיכון. כשאנשים מסכנים את החיים שלהם בשביל לשפר אותם, זה משקף רצון אמיתי שלהם להיות חופשיים. העימותים האלה בין הקופטים למוסלמים במצרים לא התחילו השנה. וגם אם האחים המוסלמים יהיו חלק מהשלטון במצרים, זה לא משחק סכום אפס. גם מובארק לא ביקר בישראל לעתים קרובות - למעשה, הוא בא רק להלווית רבין".

הדרדרות היחסים בין ישראל לטורקיה מעציבה אותו עמוקות, כי היחסים היו חזקים ועמוקים, ומי יודע איך זה ייגמר. הנשק הטורקי לא יכול לאיים על ישראל, אבל לפני שהמצב החל להדרדר, מפלגתו האסלאמית של ארדואן היתה דוגמא חיובית לכך שבכל זאת פוליטיקאים מוסלמים שמרנים יכולים לשמור על יחסים עם ישראל.

בכל מקרה, מסכם אולמרט, הוא לא חושב שהארועים באזור יכולים לשמש תרוץ לא לפעול לקידום השלום. "נתניהו צריך לעשות משהו עם אבו-מאזן במהירות, כי לישראל תמיד עדיף ליזום מאשר להגרר לתוך משהו".

לגבי ההתנחלויות, אולמרט אומר שלו אישית אין שום בעיה עם התנחלויות - הוא חושב שהם מילאו את התפקיד שלו, גם אם הוא היה עוצר את הבניה מסיבות פוליטיות. כשאבו-מאזן ניהל מו"מ עם אהוד אולמרט, מעולם לא אמר לו לעצור את ההתנחלויות. ממשלת אולמרט הציעה לו הרבה יותר ממה שהיה יכול לדמיין, ו"אנחנו מחכים לתשובה גם היום", שזה "מביא למסקנות עצובות". בדרך הוא מזכיר את אחד הרעיונות של שליט לוב לשעבר מועמאר קדאפי, שהציע פעם לפתור את הסכסוך בעזרת הקמת מדינה אחת לשני העמים, "יזרסטין".

בסוף ההרצאה קם לו אברהים, סטודנט צעיר ממוצא פלסטיני, שאומר שהוא בא רק בסוף ההרצאה ולא שמע על מה מדברים, אבל יש לו שאלה ("הוא היה יכול להיות ישראלי נהדר, לא שמעתי על מה דיברתם אבל אני אגיד לכם מה אני חושב", מעיר אולרמט). אברהים שואל האם הבידוד העצמי של ישראל בשנתיים האחרונות לא מזכיר את זה של גרמניה הנאצית. "אני לא עומד לענות לך על זה כעת, אנחנו הולכים לדבר על זה בשבוע הבא בכיתה", אומר אולמרט. 

***

כל נשות הנשיא

ולקינוח, שמחת בנות קטנה בבית הלבן. אחרי טענות שבבית הלבן לא ממש מקדמים נשים בתפקידים בכירים, וכמה נשים שעזבו אף התלוננו לעיתונאי וסופר רון ססקינד על היחס המתנשא כלפיהן ב"מועדון הגברים" של אובמה - לראשונה כל ארבעת היועצות המשפטיות של הבית הלבן הן נשים. היועצת המשפטית הבכירה היא קטרין רומלר שירשה ביוני את הבוס שלה בוב באאור, כי לדברי אובמה, היא "משפטנית יוצאת דופן עם שיקול דעת ללא רבב". מספר שתיים בצוות היא קימברלי האריס, שאחראית לתגובות הממשל לחקירות ושאילתות של הקונגרס. לוחמת נוספת היא לזלי קירנן, המתמקדת בבדיקת הרקע של מינויי הנשיא ועמידת החלטות הממשל בסטנדרטים של האתיקה. אחרונה חביב היא אבריל היינס, המחזיקה בתיק הבטחון הלאומי, וגם היועצת המשפטית של המועצה לבטחון הלאומי של הבית הלבן.

רומלר עומדת מאחורי אובמה, צילום: פיט סוזה