"הימים באים והולכים כמו דמויות דוממות ומצועפות ששלח מישהו רחוק וידידותי; אך הם אינם אומרים דבר, ואם אנו ממאנים להשתמש במתנות שהביאו עמם, הם לוקחים אותם בדממה כלעומת שבאו"

(ראלף וולדו אמרסון- חברה ובדידות)

שלווה...

אף פעם לא הצלחתי לתרגם את המילה הזאת למילון החיים שלי.

שלווה...

במבט חיצוני משום מה כולם מחפשים אותה ואצלי היא אפילו לא בלקסיקון  החיים.

חיים...

הם מונחים שם...

הם מונחים שם במין נונשלנטיות עמומה...ממתינים להתלבטות...

התלבטות..  זה מה שמגדיר אותי...

לא חיים ולא שלווה ואuלי זה מה שעובר בניהם ...

אלה פיצג'ארלד  מעבירה לי את הדקות האלה וההתלבטות רק מועצמת מנוכחותה.

מועצמת עד כדי כאב צדדי באונה לא רלוונטית.

לא מוצא לי למנוח. לא לעצמי לא ליצרי לא לחיי...

כשאני שם מחפש אותו בלילה  בגשם בין  מסבאה לפאב גרוזיני הולמת בי מחשבה שהמנוח שלי הוא חוסר המנוח...

החיפוש התמידי הזה אחרי הרגע ..

אחרי  ההוויה העכשווית בלי עתיד בלי חזון ואלי זה החזון....

הרגע...

כמה שעות לפני שהתחלתי ללגום את הלילה הקר הזה עוד ביליתי מול ברזילאי מתופף שדיבר על זמן..

על המסך ריצדו אותיות טוענות לכתר ..

ציטוטים של  דמגוגים במסווה של פילוסופיה בגרוש הטוענים לבעלות על הזמן...

זמן...יש לי זמן....

חשבתי שיש לי זמן ואז עברתי להרוס את הכבד הצהוב שלי במקום אחר...

היה ריקני ומזמין, מעניין ומשמים...אבל התלתלים..

התלתלים היכו בי קודם...

צהובים כמו חמנייה בקנזס,

תלתול  מושלם שגרם לטלטול מופנם...

הפנמתי והתלתלים האלו המשיכו להרעיד בי את הרגע....

רגע...לגמרי  רגע...

משהו בי החליט לנוע לעברה, לרכון , להריח משהו מיופי התלתל...

והפנים שמתחת למעטה התלתל השלם הזה היו שלמות יותר, יצריות יותר, מבינות יותר...

המילה הראשונה שבקעה ממנה כבר גרמה לי להבין לגמרי את הרגע וכלל לא את השאר...

ברור שהיא אשת איש ...

רק אלוהים של טירוף מוחלט ישאיר את יצירות האמנות שלו ללא ליווי ..

היא רוצה ומסתייגת ...

שיכור תל אביבי שעושה לה נעים כמה דקות לפני הדרך הארוכה שמחכה ...

ואיך מעבירים ברגעים האלה את הלמות התלתלים שמכה בי בעוצמה שכזו...

איך אני מסביר את הידיעה הברורה שהיא לא רגע חולף...

מרגיש פתאום כמו  במשחק של עכברים...הכל נגדי והדרך היחידה היא למצוא את החור ולברוח להפנים שבעולם של חתולה מתולתלת כזו ....

הכל נגדי.....

השיכרון, הקיבעון, השיגעון והרגע...

בייחוד הרגע שמכיל את כל מה שלא צריך להכיל על פי כללי המשחק שלהם ....

אבל אף פעם לא הייתי שחקן טוב במיוחד בכללי המשחק שלהם. 

כללי המשחק שלי תמיד היו נגדי רק ככה יכולתי לחיות איתם....

אני עכשיו הרבה רגעים אחרי....ו

התלתלים עדיין מכים בי והשם עיין מזעזע בי את אמות הסיפין של הרגעיות המשונה שלי...

נכבשתי בשנייה ...ועדיין תחת כיבוש....

לא רוצה להשתחרר...

" בדיוק כשהתחלתי להתרגל לאתמול הגיע היום"

(אמילי ברייאנט)