כשהתחלתי את הטיפול שלי, אותו תהליך מבורך ומופלא ששינה את חיי, אי שם לפני חמש-שש שנים אבל מי סופר, אמרה לי המטפלת הקדושה שלי: "את מאוד מחוברת לרגשות של אבל, לתחושה של אין". המשפט הזה נשמע לי מוזר מאוד בזמנו, חידתי כמעט, כמו הרבה דברים שהיא אמרה לי אז ושהיו כמו חידושים טכנולוגיים לתושבי כפר נידח. מה זאת אומרת אבל? אני מתאבלת? ככה קוראים למה שאני עושה? ומה זאת אומרת "תחושה של אין". הרי זו לא תחושה, באמת - אין. אין אהבה, אין עבודה, אין בטחון עצמי, אין שמחת חיים, אין כוח לצאת מהבית, אין כוח להתקשר לחברים, אין חיים בלי גבר, אין יכולת לבטא את הכשרונות שלי. זו לא תחושה, אישה מוזרה, זו אמת.

אבל הוספתי שבוע אחר שבוע לסור אל הקליניקה שלה ולקבל נקודות מבט חדשות. ושבוע אחר שבוע בטיפולים קבוצתיים קיבלתי עוד כמה נקודות מבט, ולאט לאט, באופן מסתורי שאני כבר לא יכולה להתחקות אחריו, התחלתי להבין ש"אין" הוא באמת רק תחושה. תחושה שהייתי מעולה בלבטא, לתעל, וללהטט בה בלשונות של אש. למרות שברור שבכל מקום שאין, תמיד צריך להיות גם יש, ה"יש" מעולם לא עניין אותי. יש הוא דבר כל כך קטן וחסר משמעות. מה כבר יש לי? מה יש לי באמת מה יש לי? שאני מנתחת את עצמי במיומנות כירורגית? מה זה עוזר לי אם אני כל כך סובלת. אז מה כבר יש לי? תמיכה כלכלית ללכת לטיפול? אבל אני הולכת לטיפול ולא מתפקדת, אז צריך לחגוג את זה? היו שאמרו לי כל הכבוד על האומץ ללכת לטיפול. איזה אומץ? הרי אני לא מסוגלת לחיות בלי טיפול. כשכולם נוסעים לטיולים בחו"ל, פוגשים בני זוג ומתחתנים, אני מדשדשת עם הראש באדמה לחדר ברמת אביב. אז מה כבר יש לי? חברים שאוהבים אותי? כמה חברים כבר יש לי? ואפילו אין לי כוח להתקשר אליהם, ותמיד הם מזמינים אותי ואף פעם לא אני אותם...  בקיצור בעולמי הפנימי, מה שיש הוא גמדי וחסר כוחות, ומה שאין – זה מה שבאמת קובע.

אבל הטיפול התחיל להאיר בי נקודות של "יש" שכמה שרציתי להקטין, היא לא הרשתה לי. ואוי, ההתפעלות, ואוי השמחה שלה, ואוי הלימוד להעריך דברים, ואוי הקבלה שלי ושל הכאן והעכשיו. למדתי באיטיות אין-קץ לשאת את עצמי דרך החיים מבלי להתייאש, ותוך ניסיונות לחפש את האור.

ואז הגעתי לקבוצות מכורים. שם הסבירו לי שיש תוכנית של 12 הצעדים. שם אמרו לי שצריך לבוא לפגישות, ושצריך להאמין בכוח עליון אוהב אם רוצים שזה יעבוד. מה זאת אומרת אם רוצים שזה יעבוד, ברור שאני רוצה שזה יעבוד, חבל'כם על הזמן. הגעתי עד כאן. טיפסתי מהבור עד להנה. כמה עוד נשאר לי? אם צריך להאמין בכוח עליון, אני אאמין בכוח עליון, אפילו אם אני לא יודעת מה זה אומר. התחלתי להרהר במושג, לפתח תיאוריות, למצוא משהו שיכול להתאים לי, ועם הזמן הבנתי שכשהתוכנית אומרת לי "כוח עליון" זה רק בגלל שלא נעים לה לומר לי "אלוהים". כי אלוהים, אתם יודעים, זו כפייה דתית ועבודת אלילים, וכל מיני אסוציאציות רליגיוזיות שהיו מרחיקות אדם כמוני לאלתר. אבל כיוון שזה רק כוח עליון, אז זה בסדר.

זה בסדר, כי הרי ברור שיש כוח עליון. כל חוזה שכירות מציין את זה. "השוכרים יישאו בכל הוצאות התיקון.... פרט לקלקולים הנובעים מכוח עליון". אוקיי, אז משהו קורה בעולם הזה שהוא לא בשליטת האדם ומקובל בשפה המשפטית לקרוא לו כוח עליון. עד היום לא ממש הקדשתי מחשבה לכוח הזה. מי אמר שאני צריכה להתייחס אליו בכלל, אולי מדובר בעשרים כוחות ביחד, מניין לי לדעת. אבל התוכנית אומרת שצריך להתייחס אליו. מה זה להתייחס, צריך להגיד לו תודה כל בוקר.

תודה על השינה, תודה על השיעור אתמול, תודה על הבריאות, תודה על החתולה, תודה על השיחה ההיא, תודה על האנרגיה שם, תודה על לפחות עשרה דברים כל בוקר. "תכתבי לו כל יום", אומרת לי חברה בקבוצה. "אולי תחשבי שאני משוגעת, אבל תכתבי לו כמו לאיזה חבר, פשוט תכתבי לו על היום שעבר עלייך."

שאני אכתוב לכוח עליון ואומר לו תודה כל בוקר כאילו הוא חבר שלי? נדמה לי שזה מה שנקרא בעגה העממית אלוהים, לא? אז אם אני כבר משחקת את המשחק הזה, אז אני אקרא לו אלוהים, מה הסיפור. ואני מתחילה לכתוב לו: אלוהים היקר, היום היה לי יום עמוס... קשה היה לי... אני שמחה ש... בבקשה עזור לי ל... וכן הלאה.

לפתע אני מרגישה שמה שעשיתי במהלך שנים ארוכות – לכתוב כשקשה לי – אני עושה כעת מזווית חדשה. אני כותבת למישהו, לא לעצמי. אני זקוקה שהמישהו הזה ישמע אותי, אחרת לא הייתי כותבת לו, הייתי ממשיכה לכתוב לעצמי. והרי כבר מזמן הפסקתי לכתוב לעצמי, כי כמה אפשר לכתוב לעצמך בריק הנורא הזה. אז אני כותבת לו, מספרת לו, בוכה ונסערת לו.

והינה אני חשה שיש סיכוי לחמם את אותו אזור בגופי שמדליף שחור לנשמה שלי. נעים היה לי לחשוב שהוא קיים, נעים היה לי להרגיש שגם כשאני לכאורה לבד בעצם אינני לבד. נעים היה לי לחשוב שיש אל מי לדבר, גם כשבלב גס ועצוב נדמה שאין אף אחד. ובעודי כותבת לו תודה כל בוקר, במסירות של חיילת, מתחוורת לי אמת פשוטה – אמירת תודה היא הסתכלות קנאית על ה"יש", ה"יש" – אותו אלמנט חסר משמעות שתמיד קטן מכדי להפיץ אנרגיה. כל בוקר אני, המכורה לחוסר, רואה את מה שיש לי ואומרת תודה.

הבנתי בסוף שכדי לראות בקנאות את היש שלי, כדי להילחם בכל מאודי בחוסר, באבל ובכל מה שאין, אני חייבת לומר תודה – כלומר אני חייבת להאמין באלוהים. אני חייבת להאמין שהוא קיים בעולם כדי לתת לי דברים. כדי שתמיד יהיו לי דברים. 

וכמה זה קל להאמין שאין אלוהים כשברור לך שכל כך הרבה דברים אחרים חסרים ממילא מחייך. ומנגד, כמה מתקבל על הדעת להאמין שיש אלוהים, כשממילא יש עוד הרבה דברים אחרים. הרי זה כאילו העולם מתחלק לשניים – חצי שחור שבו אין, שבו עצב, שבו יאוש, שבו אין אלוהים, וחצי אור שבו יש, ושבו שמחה, שבו תקווה, ושבו יש אלוהים. אני לא חושבת שאני חוזרת בתשובה. לפחות לא כרגע. מה שכן, אני חושבת שהקיום ללא אלוהים הוא קיום כבד ומפחיד. הוא הקיום שהיה מנת חלקי רוב חיי. נדמה לי, נכון לרגע זה, שהיכולת שלי להאמין באלוהים, מרימה משהו מאוד כבד מעליי, ומפנה בי מקום לאהבה חסרת פשר שלא מכוונת לאיש, אלא אולי אליו, ואולי בעצם לחיים עצמם.