תכננתי להיות בלוס אנגלס לכמה חודשים בלבד. רק לעזור טיפה, חשבתי לעצמי. קצת להחזיר את מה שקיבלתי בתור ילדה בת חמשה עשר מאמו של החבר שלי דאז. חייתי אצלה שנה שלמה בזמן שחבר שלי למד בעיר אחרת והגיע אחת לכמה חודשים לביקור קצר.קיבלתי מהאשה הזאת המון אהבה, תמיכה והבנה אין סופיים. עכשיו, כשהנכדים שלה וילדים של הגרוש שלי היו זקוקים לעזרה, איך אפשר היה שלא להושיט יד?

הזמן טס לי. הייתי עסוקה מעל הראש עם הילדים של הגרוש, לימודי אנגליתי מדי יום וחיפושים אחרי פרוייקטים משותפים בין ישראל לארצות הברית שיאפשרו לי לבוא לפה לעתים תקופות יותר.

כמה שבועות לפני התאריך הנקבע לטיסת חזרה,  בזמן שהגרוש שלי למד לקראת הבחינות, עזבה אישתו של איוון את הבית והשאירה אותו עם תינוק בן 7 חודשים,  ילדה בת 4 וילדה בת 7. הוא התקשר אלי אחרי כמה שעות של חיפושים בין החברים שלה וביקש להביא את הילדים אלי כדי שהוא יוכל לצאת לחיפושים של ממש. היא כבר עשתה דברים כאלה בעבר. הילדות ממש לא התרגשו. הבעיה הייתה עם התינוק היונק. עד הרגע זה לא ממש הכרתי אותו. והיה ברור שלא אוכל להמציא לו חלב אם. הבנות הלכו לישון במיטה שלי מייד. התינוק היה בהסטריה. הוא היה נרגע ברגע ששמתי אותו בידיים שלי. אבל כל פעם שרציתי להוריד אותו מהידיים, היה צורח. כך התחלנו לבנות ביננו יחסים.

 אחרי כמה שעות נמצאה האישה על ידי משטרה כשהיא יושבת על הסלע מעל המים, בוכה ורוצה להתאבד. היא נלקחת משם למיון ואחרי זה לבית חולים לחולי נפש לאישפוז.

נשארתי לבד עם הילדים. הגרוש שלי התרוצץ בין העבודה, לימודים, בחינות וביקורים בבית החולים. אני הפסקתי ללכת ללימודי האנגלית שלי ולראשונה בחיים התיישבתי בבית עם 3 ילדים סביב השעון. ב-48 שעות הראשונות לא ממש אכלתי, שתיתי ובקושי הלכתי לשירותים. התינוק היה דבוק אלי או צורח. כשהייתי הולכת לישון, הוא היה יושן אצלי על הבטן. אם היה נופל ממני, היה מתעורר ובוכה. הוא היה נרגע מייד אחרי שהייתי שמה אותו על הבטן שלי בחזרה. קראתי לזה מרטון של 48 שעות. אחרי זה התחלתי לקבל ממנו קצת חופש.

עם כל הקושי הפיזי והעייפות, הרגשתי נפלא. כשתינוק בכה, ידעתי מה הוא רוצה. כשהבנות רבו ביניהם, איכשו מצאתי דרכים לשלום בית. נזכרתי שוב ושוב בשיחה שלי עם אנסטסיה מכאלי. התחלתי לראות למה היא התכוונה כשאמרה: " את תסתדרי אם את מרגישה אותם כמו שלך". זה באמת היה פלא. כל בעיה שנוצרה לא דרשה ממני מחשבה מיותרת. באופן פלא ידעתי מה עלי לעשות.

המעבר ממפיקה קשוחה ואשת קריירה מזה 15 שנה לאמא במשרה מלאה ל-3 ילדים קטנים היה קל ונעים למרות העייפות המתצטברת ומטח נפשי עצום. התחלתי לחשוב על דחיית הנסיעה שלי. הפעם זה כבר אמור לפגוע קשות בתעסוקה שלי בארץ.

אחרי שבועיים של חשבון נפש החליטתי סופית.