אמי נפלה השבוע במועדון בו היא מבקרת מידי יום.

למרות בקשת הצוות היא לא התפנתה לבית החולים, עקב הכאוס ששורר במערכת הבריאות – בבתי החולים.

היא אישה קשישה וחולנית שאוחזת בכל הכוח שעדיין נותר בה בחיים. ונראה, במצב של היום שיש מי בחלונות הגבוהים שלא ממש מעניין אותו שהיא תרפה מהם, היא ועוד רבים אחרים שאין להם ביטוח רפואי פרטי ונסמכים על הרפואה הציבורית.

חייה אומנם לא עטופים בסרט אך הם עדיין מתנה. ועל מתנה יקרה זו שלא תסולא בפז היא אינה מוכנה לוותר.

כל צד בסכסוך אוחז בקרנות המזבח וטוען לצדקת עמדתו וזאת לטענתם אך ורק למען רווחת החולים ועתיד הרפואה הציבורית.

אך למרבה הצער אחיזה חסרת פשרות זו והמאבק שמתנהל חודשים ארוכים בין פקידי האוצר למתמחים, הוא על חשבון רווחתו של ציבור החולים ועמדתו בפני סכנת חיים.

מאחר וכך הוא הדבר, אני שואלת את עצמי, כיצד אתה ביבי שבנוסף להיותך ראש ממשלתנו, אתה  גם שר בריאותנו מביט חודשים ארוכים ומייגעים מהצד בסכסוך  ולא מניף ולו אצבע אחת  קטנה על מנת לפתור את המשבר שמשפיע כל כך על חיינו היומיומיים.

מדוע אתה מתחמק מהאחריות המוטלת עליך ומטיל אותה על מערכת בתי המשפט?

ואתמול כששמעתי בחדשות שהפתרון המוצע על ידך הוא הבאת רופאים מהודו התחלחלתי.  החשבת ביבי על כך שציבור שלם אינו דובר אנגלית לא שכן הינדית, אז כיצד הוא יתקשר עם אותו רופא מהודו? בשפת הסימנים? באמצעות מתורגמן?

האם זו בדיחה? שליפה מהמותן או יש בהצעה זו משום שמץ של כוונה?

הנחמה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כעת היא שלכל דבר בחיים יש סוף, וגם לסכסוך הזה יהיה מתי שהוא סוף.

השאלה האקוטית היא מתי ובאיזה מחיר שציבור החולים ישלם בדרך לפתרון..