שלחתי ל"כל העולם ואשתו" את המכתב שפרסם ישי עופרן וגם פרסמתי בדף הפייסבוק שלי.
קיבלתי שתי תגובות מעניינות או מבהילות (תחליטו לבד): האחת מח. ה., בחור צעיר כבן 20, העומד לפני גיוסו שנדחה לצה"ל בגלל "תורתו אומנותו", ויתגייס בקרוב להנדסה הקרבית, על פי בקשתו להיות לוחם:
-נראה לי שאחותך עזרה לכל מיני אנשים אם לא היא בעצמה או שותפיה לכרות עצי זית של חבריה הערבים כדי להפליל את "היהודים הקיצונים -מעניין. לא ממש הבנתי את הטיעון. וגם על מה בדיוק אתה נסמך??? -ההסמכות שלי היא עקב שהותי בשטח של יו"ש -אם יש לך מידע בדוק ומגובה בעדויות ותמונות - אשמח לדעת על זה. (ולא רק משמועות ומשאלת לב). -אשתדל
זו היתה התכתובת האחרונה בינינו בעניין זה. בתאריך 14.11.11. מחכה לעדויות מוסמכות.
אולם התגובה היותר מפחידה היתה מת.מ., אישה בערך בגילי (50+), שנאלצה לעזוב את גוש קטיף בעקבות הפינוי ("גירוש" בפיה ובפי שאר בני המשפחה) ו"לא שוכחת ולא סולחת" עד עצם היום הזה.
(ציטוט מהזיכרון, לצערי מחקתי את המכתב): למה את שולחת לנו מכתבים כאלו? עפרון הורסת את הציונות, ומחבלת בהתישבות בשומרון. בגלל זה מציקים לה כל הזמן. מהרסיך ומחרביך ממך יצאו.
הלכתי לחפש פירושים לפסוק ונדהמתי.
אכן היו פירושים ברוח מכתבה של ת.מ. אך היו פירושים הפוכים לחלוטין, וחלקם, כמה מפתיע מאנשי דת רבנים חשובים מאין כמותם וגם... כאלו שעסוקים בצדק חברתי ובמה שאני, יחד עם אחרים, נלחמת שימשיך להיות על סדר יומה של החברה בישראל בכלל ושל המחוקקים וכנסת ישראל בפרט.
הטקסטים הבאים מצוטטים ממקורות שונים. הדגשתי עניינים חשובים - מעבר לכך אין צורך בהסברים, כי המבין יבין:
מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: אברבנאל[1]: (עמ' רלב/ 1 ) פסוק יז: ואמנם אמרו "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ" פירשו המפרשים שימהרו לבוא ובעונותינו שרבו אורך הגלות העיד שאין הפירוש הזה (של מפרשים שקדמוהו) אמיתי (כמו שזכרתי בשאלות). אבל פירושו שיותר מהרה שכחו בני ציון את ארצם משישכח אותה ה' יתברך. לפי שהיו מהם רשעים, שלא היו מרחמים על הארץ הקדושה, והמה סבבו חרבנה, והוא אמרו מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, רוצה לומר לעניין השכחה, לפי מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, כלומר, שבסיבתם נחרבה הארץ ובית המקדש. [1] גליונות לעיון בפרשת השבוע, ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה), הפטרת פרשת עקב, ישעיהו פרק מט, יד - כב
"פרשת עקב מתחילה בפסוקים: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אותָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלוהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבותֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרות צאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבותֶיךָ לָתֶת לָךְ." (דברים, ז', 12-13) במילים אחרות, קיום המצוות (שמירה על אורח חיים מוסרי), וכינונו של עם ישראל על אבני צדק חברתיים, עליהם נשענים אזרחי המדינה ושליטיה, הם אלה אשר יביאו לביטחון ולשגשוג כלכלי. על השאלה, מהי הסיבה העיקרית להצלחתו או למפלתו של עם ישראל, מבחינה ביטחונית ומבחינה כלכלית, ניתן למצוא בפסוק הדו-משמעי הזה שבנבואת ישעיהו המצוטטת בכותרת המאמר.
למשפט זה שתי משמעויות הפוכות: א. לפי הפשט (הפירוש הפשוט וההגיוני) – פסוק זה המופיע בנבואת הנחמה של ישעיהו בה הוא מתאר את העתיד המזהיר של עם ישראל, כאשר הוא ישוב מן הגולה לארץ מכורתו. הנביא אומר: "מיהרו בניך [=בניך ישובו במהרה מארצות גלותם], מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" [=גדודי בבל שהרסו והחריבו אותך, יעזבו את הארץ ולא ישובו אליה עוד]. ב. בפולקלור העממי – אין התייחסות לשתי המילים הראשונות (מיהרו בנייך), אלא לארבע המילים האחרונות שבפסוק (מהרסיך ומחריביך ממך יצאו). כלומר, הגורמים האמיתיים להרס ולחורבן של עם ישראל אינם האויבים החיצוניים, אלא היסודות הפנימיים השליליים אשר שולטים ביד רמה וברגל גסה בעם, ומובילים אותו אל הסוף המר והנמהר של חורבן וגלות.
מיהם הגורמים השליליים? בישעיהו פרק א', 23 כתוב: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אוהֵב שׁוחַד, וְרודֵף שַׁלְמונִים; יָתוֹם לא יִשְׁפּוטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם." כלומר, השליטים דואגים רק לעצמם ואינם עומדים לצידם של החלשים. שחיתותם של השליטים משפיעה כמובן על העם (בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?") ואז כל העם כולו מגיע גם הוא לשפל המדרגה, שאותו מתאר הנביא תיאור קיצוני ואומר: "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה" (פסוק 10).
כלומר, השליטים מתנהגים כמו קציני סדום, והמוני העם כמו עם עמורה. לכן אין פלא שה' השופט בצדק את כל העמים, הביא גם על עם ישראל חורבן מוחלט. עם ישראל הפך מעם איתן ויציב לעם דל וחלש הדומה ל"סוכה בכרם, מלונה במיקשה" (פסוק 8) – אלו הן סוכות שומרים זמניות ורעועות בכרמים ובמיקשות אבטיחים, אשר אפשר להפילן בקלות על ידי דחיפה קלה.
(מתוך תוכנית "שורשי ישראל" מופעלת על ידי היחידה לקידום הזהות היהודית והמורשות ברשת אורט).
אהה.. תאמרו אבל אורט ישראל הנו ארגון חינוכי חילוני. אז מה הרבותא?
אבל כיצד לומדים את העניין תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הראי"ה,הרב קוק (האב הגדול, לא הבן)? כיצד הם מסבירים מיהם אותם רשעים ובמה באה לידי ביטוי רישעותם: ... ישנה עוד הסתכלות על שתי הבחינות בירושלים שהוזכרו במדרש[3]. ניתן לומר שירושלים של מטה היא התשתית ואפילו תנאי לירושלים של מעלה. ירושלים של מעלה לא יכולה להיבנות ללא התשתית של ירושלים של מטה. כביכול, אין מקום לקיומה של ירושלים של מעלה בלי הקיום היסודי של ירושלים של מטה. מהי אותה ירושלים של מטה שאנו שואפים אליה? כבר בראשית התורה אנו פוגשים את מלכי צדק מלך שלם, ששמו מעוטר בצדק ויושר; מלכותו היא ביטוי לשלמות וצדק. וכך נאמר ברמב"ן שם: "ומלכי צדק מלך שלם - היא ירושלים, כענין שנאמר ויהי בשלם סוכו. ומלכה יקרא גם בימי יהושע 'אדוני צדק', כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב, או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא 'צדק'. ובבראשית רבה המקום הזה מצדיק את יושביו, ומלכי צדק אדוני צדק, נקראת ירושלם צדק, שנאמר צדק ילין בה" (בראשית יד, יח).
תכונה יסודית של ירושלים היא הצדק, בבסיסה של העיר. זו היא ירושלים של מטה שקדמה למתן תורה ולעם ישראל. דבר זה קיים כבר בימי מלכי צדק, ואף בנביאים הדבר בא לידי ביטוי: "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כו-כז).
במידה מסויימת, ירושלים של מטה היא מופת ליישוב האנושי בארץ, החי בשלום ושלוה, ומתוך כבוד, הערכה והוקרה הדדית. אולי זו הסיבה שירושלים אינה מתחלקת לשבטים, שכן היא מאחדת את כל ישוביה – יש בה חלק לכל השבטים.
ירושלים של מעלה לעומת זאת היא עיר של שכינה, ממנה יוצאת תורה ונבואה, שם באים ישראל שלוש פעמים בשנה לראות את פני ה' ולהיראות לפניו....
... שתי הבחינות הללו קשורות בשמה של העיר – 'שלם'. שם זה מבטא אותה שלמות שנדרשת במערכות יחסים אנושיות, ובוודאי כאשר מדובר בהנהגת העם בדרכי יושר וצדק.
הפן הנוסף של העיר, בא לידי ביטוי בתוספת תחילת שם העיר 'ירושלים'. בסיפור העקדה ההתגלות היתה בפן היראה: "כי עתה ידעתי כי ירא א-לוקים עתה", ובעקבות אותה יראה הגיע אותה ראיה של: "בהר ה' יראה". זו היא ירושלים של דרך ארץ שקדמה לתורה.
ואם ירושלים של מטה אינה בנויה מפני שביטויי הצדק והיושר אינם עומדים וניצבים בתשתית עיר זו, אין מקום לירושלים של מעלה, של נבואה ומלכות שמים. ישנם שני מבטים נוספים על ירושלים, שבאים לידי ביטוי בשתי התוספות שהוזכרו לעיל של יראה וראיה, שקשורים ביסודם לגילוי שכינה במקדש...
... מתוך אותה יראת א-לוקים פשוטה וטבעית ניתן לבקש ולשאוף להתעלות אל מרחבי הקדושה והדבקות. בקבצים החדשים של הרב קוק[4] ישנו קטע שמבטא את הנקודה המוזכרת:
"מה שאין א-לוקים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. הא-לוקים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצוניים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים וההויה לדעת א-לוקים. א-לוקים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המידה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת. דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות א-לוקים המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההוויה. התורה והוויה, בהיותם לאחדים מגלים הם את א-לוקים בחים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על ענייני הקודש ותניח את ידה מענייני החול. זהו מושג מחוייב ממושג הדת. הא-לוקים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול" (קבצים מכת"יק כרך ב, פנקס הדפים א עמוד נט פסקה 20).
אפשר לראות את הקב"ה בתוך ירושלים של מטה, אולי דוקא מתוך ראיית הקב"ה ומתוך מציאותה התחתונה של ירושלים של מטה, אפשר לשאוף להתגלות עליונה.
מלחמת ששת הימים, לפני ארבעים ואחת שנים היתה אמורה להיות שעת רצון גדולה. שעת רצון לאחר שחרור כל חלקי ארץ ישראל, ירושלים מקום המקדש, מוקד של התעררות רוחנית לקראת המפגש עם הקב"ה, עם הדוד, כפי שמתבטא בשיר השירים. אלא, שאותו מפגש לא התממש, בוודאי שלא בהיקף שייחלנו לו. מפני זה, אנו נמצאים בדשדוש מסויים וממשיכים ליחל ל'שיבה לציון ברחמים'.
סיבת הדבר היא על פי דברי ריה"ל בספר הכוזרי: "כי הענין הא-לוקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה". הדרך למימוש החזון הגדול של ירושלים, של חיבור בין יראה וראיה, בין תורת האדם להארה האלוקית, נמצאים בשאיפותנו וכיסופנו. אם לא הצלחנו מספיק עד כה, מוטל עלינו, יושבי בית המדרש, לתת את דעתנו על החיבור הנכון בין מעלה למטה. ובמבט רחב יותר של כל העם – על חיבור בין צדק ויושר, בין הגינות והרמוניה לשאיפות התורה והקדושה. בנין תורה אינו עומד ללא יסודות טהורים וישרים של חברה. אמנם, חובת ההודאה שלנו קיימת בכל רגע על האורות הגדולים של תורה ודרך ארץ שכבר קיימים בירושלים בפרט ובארץ ישראל בכלל, ועל הדרישה להרחבת מעגלי הצדק הגוברת ומתפשטת, ולאחר ההודאה על מה שזכינו לו, ניחל לשכלול ולהרמת קרנה של ירושלים וקרנה של שכינה.
[1] השיחה נאמרה בבית המדרש בישיבת הר עציון, בליל יום ירושלים השנה, סוכמה על ידי לביא ביגמן ועברה את ביקורת הרב. (מתוך המקור) [2] הטקסט פורסם בדף הקשר של ישיבת הר עציון, שאינה חשודה על השתייכות לשמאל ובוודאי שלא לשמאל הקיצוני. דף הקשר מיועד לתלמידיה ולבוגריה המשרתים בצה"ל. חלקים מהטקסט המקורי הודגשו על ידי בצבע, הקטע כולו קוצר על ידי, ובמקומות מסויימים הוספתי הסברים למקורות (ו.ג.). כל זאת לנוחיות קוראי וכדי להדגיש את אותם עניינים החשובים למסר של הפוסט. המגיבים על קטע זה במיוחד מתבקשים לקרא לפני כן את הטקסט המקורי כולו. [3] הדובר מצטט את מדרש רבא פרשת פקודי סימן א [4] חשוב מאוד החיבור אל הרב קוק - שהיה מגדולי הדור, והקשר בין חילונים לדתיים היה אחד מעקרונות פעילותו המרכזיים. בישיבת מרכז הרב קוק – שמבסיסה יצאו ועדיין יוצאים רבים מיושבי ההתנחלויות מקפידים על לימוד כתביו. ככתוב באתר הישיבה: "אם הישיבות הציוניות", הישיבה הגבוהה הציונית הראשונה מהווה "ספינת דגל" עבור הציבור הדתי לאומי. בישיבה לומדים מאות תלמידים ואלפים מבוגריה מעורים בחיים הציבוריים כרבנים, דיינים, מחנכים, קציני צבא, אנשי אקדמיה ואנשי מעשה. ישיבת "מרכז הרב" נוסדה על-ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), שהיה רבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, בקיץ ה'תרפ"ג (1923). .
ואף מילה על התיישבות בשטחים, על ירושלים המחולקת פיזית או לא.
כי עד שלא נעשה צדק בחברה הישראלית, עד שלא נחזור לצניעות, להיות רחמנים בני רחמנים - לא יעזרו לנו כל האדמות, קדושות או לא, שנתיישב בהן!
|